אחי הגדול ואני חלקנו חדר כשהיינו ילדים, והוא הצטיין כל כך בקריאת מחשבותי שהייתי חסר-אונים נגד הצקותיו. כשהתגלה לי משהו שהמשפחה רצתה להסתיר ממנו וגם לא חשבה שבטוח לגלות לי, מיד חשבתי הוא יראה את זה על הפרצוף שלי! אבל אז כבר גרנו הוא ואני באזורים שונים במדינה ונפגשנו רק לעתים רחוקות, והכורח כבר הקנה לי, כמו לכל מבוגר, את היכולת לכסות על מחשבותי ורגשותי. חייו היו קשים ממילא, ופיסת המידע הזאת הייתה מן הסתם מוסיפה קושי על קושי. בני הדור הקודם כבר מתו כולם, ומה שרצו להסתיר מאחי היה נשאר כמוס ונעול בתוכי עד עצם היום הזה אלמלא כבר עמד לבו מלכת בוקר אחד בקיץ 1985.
הפה המוצק, הקול הצלול המצטלצל, המבט הישיר. במשפחה של חומי-עיניים או כחולי-עיניים היה לעיניו גוון ענברי.
כילד, כלומר בגיל חמש, הוא היה חזק ובריא ושד משחת. איומים ועונשים החליקו ממנו כמו מים מגבו של ברווז. אבי, לפי רוח הזמן, האמין כי ללמד ילדים צייתנות הוא ערך עליון, אבל הוא היה אבא טרי, וחוץ מזה הוא נעדר מן הבית שלושה ימים בשבוע. אמי הייתה צעירה וחובבת-הנאות ואינה מסוגלת לדחות הזמנה למשחק-קלפים ולא פעם השאירה את אחי עם שמרטפית שהתקשתה להתמודד אתו. הוא נקרא אדוארד על שם סבי ממשפחת בְּלין. אחות אבי כינתה אותו " בריון קָשׂקָשׂים" על שם גיבור מתוך קומיקס [במקור "Happy Hooligan"], וחלק מהשם דבק בו. "קָשׂ, אל תעשה אֶד'זה!" היו אנשים צועקים לעברו, אבל הוא כבר עשה. אחר צהריים אחד, כשאמי יצאה מהבית לבושה מחלצות, הוא כיוון לעברה את צינור ההשקיה. דודה אדית', ששמעה את ההמולה, פתחה את דלת-הרשת ויצאה לצפות במתרחש, וחטפה גם היא שטיפה. אחי המשיך לקרקע אותן אל מקומן, עד שהזרנוק נפסק לפתע; אבי הוא שחמק סביב הבית וסגר את הברז החיצוני. אחי שמט את הצינור וברח. באותם ימים התגוררה דודה אָנֶט במורד הרחוב ואם הגיע לשם בעוד מועד, הוא היה בטוח מכל רע. היא לא פחדה מאיש והייתה עוטפת אותו בשמלניתה עד שוך הסערה. אותו יום הייתה למעלה, שמעה את קריאתו בעודה מתלבשת, אך עד שהגיעה אל פתח הבית כבר לפת אותו אבי בזרועו, וחֲזָקָה, כידוע, היא תשע-עשיריות מן החוק.
ברבות השנים, בכל עת ששלפו בחברותא סיפורי משפחה, תמיד צצה ועלתה פרשת צינור ההשקיה, וגם איך הוכרח אבינו להחביא את הסיגרים שלו מאחורי מנעול ובריח.
אך עד שהגיע לגיל שש, כבר בא הקץ להתנהגות השערורייתית של אחי. השנה הייתה 1909. דודה אָנֶט, נוהגת עגלה וסוס, עצרה בחזית ביתנו. היה משהו שרצתה לספר לאמא. בעת שהשתיים דיברו אמר אחי :"תקחי אותי אתך." אָנֶט אמרה שאינה יכולה, אך אחי מעודו לא הסכין עם סירוב. הוא התחיל לטפס על הגלגל האחורי של העגלה, כדי שיוכל להסתנן ולשבת לצִדה. היא סיימה מה שהיה לה להגיד והצליפה בעכוזו של הסוס. הייתי אז תינוק, ואין סיכוי שאצליח לזכור את צריחותיה של אמי, ועם זאת הן לא מניחות לי.
רגלו השמאלית של אחי נקטעה עד גבוה מעל הברך. מתישהו אחר כך סופר לי, אולי אבי הוא שסיפר, כי לו השאיר המנתח עוד שלושה או ארבעה אינטשים של גדם, הליכתו של אחי הייתה שונה לטובה בהרבה.
עד שהגעתי לגיל שבו הבנתי לאשורו את המתרחש מסביב, כבר הייתה לאחי רגל תותבת – משַעַם, אני חושב, צבועה ורוד לא-אמין. כשפקחתי את עיני בבוקר, והנה היא שם, שעונה אל כיסא. לא היו לי רגשות של ממש כלפיה. היא לא הייתה יותר ממשהו שאחי היה זקוק לו כדי ללכת. על הגדם הוא לבש כמין גרב, מצמר, ומשקלה של הרגל נתמך ברִתמה של בד, שהייתה כרוכה סביב כתפיו. בערב, 
אחרי הארוחה, היה אבי נותן לו שיעורים בהליכה תקינה: "אם רק תוביל עם רגל-העץ במקום לגרור אותה אחריך בזמן ההליכה, אף אחד לא ירגיש." זה היה כמעט נכון. אבל קָשׂ היה שוכח כשהתעייף. עברו יותר משבעים שנים מאז ילדותנו יחד באותו בית, אבל כתפי אינה שוכחת את משקל ידו כשצעדנו הביתה בדמדומי הערב. אם ראה מישהו בא לקראתנו, שמט מיד את ידו.
בצילום המוקדם ביותר של אחי שראיתי, משנת-חייו הראשונה, הוא רוכב על כתפיה של סבתא בְּלין. הוא היה נכדהּ הראשון ובָּבַת-עינם של כל בני המשפחה. מהרגע שלמד ללכת, ביקש להיות בחברת הגברים, מקום שהאוויר היה כחול מעשן סיגר או מקטרת והשיחה נסבה על סוסים או כלבי ציד, רובים וציוד-דיג. בין סבא שלי ואחי שררה חיבה טבעית, עמוקה – הדוב הקשיש והדובון שריחו אהוב עליו. בדמיוני אני רואה את אחי יושב במושב הקדמי של הכרכרה, רגע-שניים בוחן את חלקי הרתמה על גבו של הסוס, ועוד רגע-שניים – את פניו של סבא, לקבל את תגובתו על מה שסיפר לו ורשות להחזיק במושכות כשמגיעים למקום שאין סכנה שהסוס ייבהל מאיזו תנועה פתאומית בצד הדרך. בגיל צעיר מאוד כבר גמר בדעתו ללכת בעקבות סבא ולהיות עורך-דין ומעולם לא סר מהחלטתו.
בן תשע היה כשסבא הלך לעולמו. סבתא מתה באותה השנה, והבית נמכר למשפחה בשם אייריש, משפחה כפרית. היו במשפחה שלושה בנים ובת אחת, ואמהּ של מרת אייריש התגוררה אתם. לדעתי, די בטוח כי עוד לפני שאנשי ההובלה נשאו את רהיטי המשפחה בשביל-הכניסה ואל הבית פנימה, כבר מדדו קָשׂ והרולד אייריש זה את זה והחליטו שאין סכנה לעשות את הצעד הראשון. זאת התבררה כחברות לכל החיים. להרולד היה מבע ישנוני, ועם זאת הבחין בדברים שנעלמו מעיני אחרים. אחי העדיף את חברתו על פני שאר הנערים. בלי שהיה צורך להגיד מפורשות, הבין הרולד שאחי מתעב כל הבעת-רחמים או הצעת עזרה. בתבונה ובכישרון הוא הצליח לעקוף את נכותו הגופנית. אבי ואמי לא יכלו להסביר זאת, אבל מן הסתם השגיחו כי רק קצת ממה שילדים אחרים עשו, התקשה קָשׂ לבצע.
בשעות אחר-הצהריים של אוקטובר, כשעלי המייפל היו נושרים בריחוף מן העצים, שיחקו ילדי השכונה בכדורגל במגרש ריק ברחוב אחד-עשר. המשחק היה מסתיים כשלא הצליחו עוד לראות את הכדור. בפנים מלוכלכות, כשאניצי עשב יבשים דבוקים לבגדיו, היה קָשׂ מתיישב על כידון אופניו של הרולד, אופניים שהמתינו לו תמיד. לו עצמו היו אופניים, והוא היה מסוגל לרכוב עליהם, אך כדי לרכוב בביטחון ובהתלהבות נחוצות שתי רגליים בריאות. תוך שהם דנים באריכות במה ש"התפקשש", רכבו השניים יחד הביתה אל רחוב תשע. אם ילד אחר הציע לאחי הסעה, הוא סירב.
בחורף, כשהיה עדיין חושך, הייתי ניעור מנקישת אבני-חצץ בחלון, וקָשׂ היה קם ממיטתו החמה, מתלבש ויוצא עם הרולד לבדוק האם נתפס משהו במלכודות שהניחו במרווחים לאורך בְּרֶנֶרד בְּרנץ'. ממודעה בעיתון-ילדים נודע להם כי אפשר להרוויח רבע דולר מעור מיובש ומתוח של נברן, והם התכוונו להתעשר. אם חיכו עד עלות השחר, מצאו את המלכודות ריקות, אחרי שאלמוני שחרר את הקפיץ. נערים אחרים – אולי בנים של כורי-פחם מהקצה הצפוני של העיר – ידעו גם הם על המודעה. על פי רוב היה האוויר קר כקרח, ועד שהגיעו לשטחי האחו שהמלכודות הונחו שם, היה עליהם להתמודד עם כמה וכמה גדרות של תיל דוקרני, קבורות עד חצי גובהן בתלוליות-שלג. אני בטוח, כי נכחתי בזה בהזדמנויות אחרות, שהרולד טיפס על גדר התיל והמשיך משם הלאה והשאיר אחריו את קָשׂ שיתכופף לבדו ויתפוס בגדרות ויגרור דרכן את רגלו התותבת. אמא שלי לא חדלה לתקן קרעים במכנסיו.
בקיץ שמלאו לו חמש-עשרה, נשלחנו קָשׂ ואני למחנה צופים בטיילורוויל שבאילינוי. כשכל העיניים תלויות בו, הוא טיפס ועלה למקפצה הגבוהה, בגד-הים מכותנה אינו מצליח להסתיר את מומו, ניתר על רגל אחת אל הקצה וזינק מטה בקפיצת-אולר. חייו היו תרגיל אחד מתמשך בתעוזה. הוא רצה להשכיח מהסובבים שהוא נכה – ובמידת האפשר לכסות כליל על העובדה. הוא רצה שיתייחסו אליו כאל כל אחד אחר, אבל התנהג באופן שעורר הערצה כללית. הוא לא הוביל עם רגלו התותבת, אלא גרר אותה אחריו על פני מגרש-החימר. הוא זכה בתחרות טניס ליחידים. לא מפליא שרבים כל כך אהבו אותו.
עוד לפני שהייתי די מבוגר לזכור זאת, עבדה דודה אדית' תקופת-מה כאחות במוסד ציבורי לרפי-שכל לא הרחק מקצה העיר. שם פגשה את ויליאם יאנג (ולימים התחתנה אתו), רופא שכיר שבמהרה פתח קליניקה פרטית. כילד אהבתי לשבת על אחת מנעליו (מידה 47) בעודו צועד קדימה ואחורה בעת ששוחח עם אמא על עניינים של מבוגרים. קִרבה אמיצה שררה בין כל בני משפחתנו ובין האיש הזה – המגודל, הנינוח והמשעשע, שידיו הדיפו ריח חומצה פחמתית ושמעודו לא אמר "לא עכשיו" על שום דבר שאיזה ילד ביקש ממנו אותו רגע.
הוא שגילה לי את האמת על התאונה של קָשׂ, וזה קרה בשלהי שנות העשרים שלי. יום אחד, כשהיינו לבד, הזכיר כבדרך אגב את "הצרה ההיא" של אחי – איזה בזבוז! מתוך רצון עז לגרוע מחומרתו של הבלתי-נתפס, הזכרתי משהו שזרקו לי אז כדי שאבין – שהרגל נשברה במקומות רבים כל כך שלא הייתה בררה אלא לקטוע אותה. דודי הסתכל בי רגע ואז אמר, "זה היה שבר פשוט, מסוג שלא מחייב קטיעה בשום פנים." אחר כך המשיך וסיפר לי מה שקָשׂ לא ידע ואסור שידע לעולם.
בשנים ההן, היות שמשכורותיהם היו נמוכות, היו רופאים משלימים בקושי את הכנסתם בכך שחילקו תרופות בעצמם במקום לתת מרשמים. רופא המשפחה בלינקולן, שהייתה לו גישה קלה למורפיום, התמכר לסם והיה צריך להשעות אותו מתפקידו. דודי הרופא, שלא מצא חן בעיניו מה שדוּוח לו יום אחרי יום בטלפון על מצבו של קָשׂ, עלה על הרכבת ובא ללינקולן. מיד ראה כי הרגל השבורה לא קובעה. גם הבחין בסימנים ברורים של נמק. הוא הצטודד עם אבי ואמר לו כי אם לא יקטעו את הרגל נשקפת סכנה לחייו של אחי.
"סבא בלין הזעיק את הרופא והטיח בו קללות ונאצות," סיפר לי דודי הרופא. "בחיים לא ראיתי דבר דומה לזה."
בכך אולי הוקל מעט לסבי, אבל את המעוות לא ניתן עוד לתקן. דודה אדית', מעשית ממנו, נסעה לשיקגו וחזרה עם מערך של חיילי בדיל – המפואר ביותר שידה השיגה. פרשים עם כובעי פרווה וסגינים ארגמניים, רכובים על סוסים לבנים או שחורים. שנים על שנים שיחק אתם אחי בהנאה עצומה. דבר לא יכול היה לכפר על העובדה שנידון לטרוח עד סוף ימיו בהרכבה ובהסרה של אותו אבר מלאכותי, ולעולם לא לרוץ עוד מתי שמתחשק לו ובמהירות שיכלו לשאת אותו זוג רגליים בריאות.
כיוון שלא הייתי ספורטאי מלידה כמו אחי, גם לא ספורטאי פשוט, עלה בדעתי לא פעם כי רגל תותבת לא הייתה מסיבה לי אי-נוחות גדולה, היות שמה שאהבתי יותר מכול היה לפרוש לאיזו פינה נידחת בבית ולקרוא. גם השתעשעתי ברעיון לעשות החלפה עם קָשׂ. לצד הרעיון הזה, ודווקא בסתירה לו, היה נופל עלי מעת לעת פחד של אמונה טפלה כל אימת שנזכרתי שאחיה היחיד של אמי איבד זרוע בתאונת אוטומוביל בראשית שנות העשרים שלו. האם צפון איזה גורל משפחתי שיפקוד גם אותי באחד הימים?
הייתה תקופה בחיי, שארבע פעמים בשבוע, על ספת הפסיכואנליסט, הייתי שב ומחיֶה את עברי. לבסוף גם הגענו לחיילי הבדיל של אחי. כל פעם שהייתי מבקש לשחק אתם, היה אחי מסרב. הוא שמר אותם הרחק מהישג ידי בראשה של כוננית ספרים. יום אחד, כשקָשׂ נעדר מן הבית, הנחתי דרגש על כיסא ישר-מסעד ועליתי. רק תפסתי בקופסה, נפתחה דלת הבית בתנופה ושמעתי את אחי קורא: "מישהו בבית?" באימה מהולה באשמה ניסיתי להחזיר את הקופסה למקומה, איבדתי את שיווי-המשקל ונפלתי. לולא הגיחה אמי מירכתי הבית אותו רגע, אין לדעת מה היה אחי מעולל לי. אף פרש לא נותר שלם. שוב אני רואה את קָשׂ, יושב על הרצפה בחדר-האורחים ומדביק לאחד הסוסים את ראשו חזרה. אותו סוס היה לו גפרור במקום רגל אחורית. קָשׂ מעולם לא סלח לי על כך. לא ציפיתי שיסלח.
הקול הגרמני שעלה מרחק-מה מאחורי קודקודי הציע כי התאונה של אחי הייתה אסון נורא לא רק לו, גם לי; כי ראיתי מה קורה לילדים חסרי-תקנה ונהייתי צייתני יותר, נוח יותר לבריות ורגוע ממה שהייתי לפי טבעי. כאישוש להשערה הפסיכואנליטית עלה אל קדמת תודעתי זיכרון חבוי; זיכרון מחנה הצופים שבו זכה קָשׂ באליפות טניס ליחידים ואני זכיתי בכפפת כדור-בסיס על התנהגות טובה.
אצל מי שמורה התמונה ההיא של קָשׂ, רכוב על כתפיה של סבתא בְּלין? או התמונה שהוא נוהג עגלה עם פוני? זאת האחרונה הייתה בצורת גלויית-דואר, משמע שצולמה על ידי בעל-מקצוע. מאחור היה רשום "אדוארד, בן שבע, במוסד." בחירה משונה. דודי הרופא עבד בשנים אלה בבלומינגטון. האם בעיני המשפחה נחשבו גני המוסד לטריטוריה ביתית? הכביש לצ'אוטאווה בלינקולן עובר ליד המוסד, וכשנסעתי שם עם אבא ואמא הייתי מתבונן היטב בחוסים, ידיהם ופניהם לחוצים אל גדר הרשת הגבוהה, פיותיהם תלויים ולעתים מזילים רוק. אולי רצה הצלם שיעמדו על רקע ערוגות הפרחים של המוסד. בתצלום חובש אחי כובע קטן עגול. העגלה והפוני לא הושאלו לצורך המעמד אלא היו שלו. הוא תופס במושכות, והפוני עומד כמובן בלי-נוע. סנטרו של אחי זקוף, הוא מביט אל המצלמה והבעת פניו היא של חוסר-ביטחון מכמיר-לב.
מרבית הילדים נולדים כנראה בהרגשה שהחיים הוגנים, חייבים להיות הוגנים. רק בקושי הם מסתגלים לעובדה שאין זה כך. האם מבע פניו של אחי נבע מהרגשתו כי קיימת אי-התאמה בין חטאיו לבין העונשים האיומים שספג? או אולי התאזר לקראת מהלומה שנייה, גרועה מן הראשונה? או נבע ממה שאירע לו כשיצא את גבולות ביתנו כדי לשחק עם ילדים אחרים? ילד קטן שאיננו מסוגל להימלט מרודפיו או להתגונן באגרופיו כי הם נחוצים לו להחזיק בקביים, ושאפשר בקלות לשים-לו-רגל ולהמעידו – ילד כזה הוא פיתוי שקשה לעמוד בו. היות שקָשׂ בכל זאת סירב לוותר על המשחק אתם, שילם אבא לילד צבעוני בשם דְיוּאי ססיל שישמש לו שומר-ראש.
שיערתי, בלי חשיבה מעמיקה, שקָשׂ ימות לפני; הוא היה קשיש יותר, ובשנים שגדלנו יחד תמיד הקדים אותי במה שעשה, בעוד אני מתחקה אחריו ומנסה לחקות אותו אם בכלל היה אפשר. בשנים האחרונות חשבתי לא פעם כי ביום שיעבור מן העולם לא יהיה עוד מי שיזכור את הדברים שזכרתי אני. כוונתי לשיחות שניהלנו בבוקר בזמן שהתלבשנו לבית הספר. לאבעבועות-הרוח שחטפנו יחד. לאופן שהאור נשפך מהאהיל האדום-ירוק של המנורה הנמוכה על הפרצופים של כולנו סביב שולחן-האוכל. לסוכת הגפנים ליד דלת המטבח. למזווה שמתחת למדרגות. לחור בשטיח של חדר-האורחים באשמת הרובה, שהיה לא-טעון לדבריו. לפעם שניסיתי לרצוח אותו באלת גולף.
חיכינו שאבא יסיים את הסבב שלו ובהיעדר משהו טוב יותר לעשות העיף קָשׂ את כובעי על עץ, גבוה ממה שיכולתי להגיע. חטפתי מקל גולף ברזל בינוני ויצאתי אחריו בריצה. בדילוג כפול, טלטול מהיר של רגלו התותבת ועוד דילוג כפול הוא היה מסוגל לכסות שטח לא קטן. אבל לא גדול כשלי. התכוונתי להשכיב אותו על הפנים, מה שהגיע לו במלוא הצדק. וולטר קנט, מדריך הגולף, תפס בי והחזיק עד שנרגעתי.
לאחי לא היה אכפת במיוחד שניסיתי להרוג אותו. תמיד מצא חן בעיניו כשהראיתי סימני חיים.
חוות דעתי על הסיפור אינה מוצקה דיה.
יש כאן מן דיווח של אירועים שאינו מצטרף לדעתי לדבר, לתהליך שלם או אף מעניין דיו.
גם הפואנטה המסיימת, אותה אני מצפה מסיפור קצר, לא די שכנעה