שחר כוזב I רודיארד קיפלינג (1936-1865)

איש לא יֵדע לעולם את האמת לאשורה בפרשה זאת, למרות שנשים עשויות מפעם לפעם ללחוש אותה זו לזו אחרי ריקוד, או כשהן אוספות את שערן לקראת הלילה ומשוות רשימות של קרבנות. כמובן, גבר אינו מסוגל לסייע במטלות הללו. לפיכך הסיפור יסופר מבחוץ, בעלטה, ולאו דווקא לדִיוקוֹ.

לעולם אל תהלל אחות באוזני אחותה בתקווה שמחמאותיך יגיעו לאוזניים הנכונות ובכך יכשירו לך את הקרקע לבָּאות. אחיות הן בראש ובראשונה נשים ורק אחר כך – אחיות; ויסתבר לך שרק הסבת נזק לעצמך.

סוֹמָרֵז ידע זאת כשגמר אומר לבקש את ידה של הבכירה, העלמה קוֹפּלֵיי. סוֹמָרֵז היה איש מוזר ולו מעט סגולות (ככל שגברים היו מסוגלים לזהות), ועם זאת היה אהוד על הנשים, והיה מצויד ביוהרה שיכלה להספיק למועצת המשנה-למלך כולה עם שארית לסגל של ראש המטה הכללי. הוא לא היה איש צבא. נשים רבות מאוד גילו עניין בסוֹמָרֵז, אולי כי נוהגו אליהן היה פוגעני. אם תסטור לפוני על אפו בראשית היכרותכם, ייתכן שלא יאהב אותך, אבל יגלה עניין רב בתנועותיך משם ואילך. העלמה קוֹּפּלֵיי הייתה נחמדה, שמנמנה, לוקחת-לב ונאה. הצעירה לא הייתה יפה כמוה, ולגברים מסוימים היה סגנונה דוחה ואף מרתיע. לשתי האחיות היה בעצם מבנה גוף זהה, והן דמו מאוד זו לזו במראה ובקול, ועם זאת לא היה ספק קל שבקלים מי מהן נחמדה יותר.

מיד עם בואן של השתיים מבְּהאר אל הבסיס, החליט סוֹמָרֵז לשאת לאישה את הבכורה; וליתר דיוק דאגנו כולנו שכך יהיה, והרי זה היינו הך. היא הייתה בת עשרים ושתיים והוא היה בן שלושים ושלוש עם משכורת וקצבה חודשית של אלף וארבע מאות רופיות בקירוב. מכאן שהשידוך, מעשה ידינו, היה מוצלח מכל הבחינות. אחרי שהעלה על הכתב את החלטתו, מינה סוֹמָרֵז ועדה של איש אחד לעיין בה והחליט לא להיחפז. בסלנג המעליב שבפינו, האחיות קוֹפּלֵיי "צדו בזוגות"; במילים אחרות, לא יכולת לעשות משהו עם האחת בלי האחרת. הן היו אחיות אוהבות, אך חיבתן ההדדית הייתה לעתים בלתי-נוחה. סוֹמָרֵז שמר על מאזן כוחות מדוקדק, ואיש לא ידע מלבדו למי מהשתיים לבו נוטה; ועם זאת כולם ניחשו. הוא הרבה לרכוב אתן ורקד עם שתיהן, אך לא עלה בידו להרחיק את האחת מן השנייה אף  לרגע.

נשים אמרו כי האחיות נצמדו זו לזו מטעמים של אי-אמון עמוק. כל אחת חששה פן תשיג רעותה יתרון על פניה. אך לא בענייני גברים. סוֹמָרֵז שמר על שתיקה לטוב או לרע, והיה קשוב ומעשי ככל שעלה בידו, וכמו כן לא נגרע מעניינו בעבודה או במשחק הפולו.

עם שמזג האוויר הלוהט קרב לבוא וסוֹמָרֵז לא נתן כל סימן, אמרו הנשים כי אפשר להבחין בעיניהן של שתי הבחורות שהן מוטרדות; הן נראות מתוחות, מודאגות ונוחות להתרגז. גברים עיוורים לגמרי בעניינים כגון אלה, אלא אם יש במזגם שיעור רב יותר מן הנשי. כך או אחרת, מה הם חושבים או אומרים הוא חסר חשיבות. אני טוען כי מה שמצץ את הצבע מלחיין של בנות קוֹפּלֵיי היה השרב של אפריל. צריך היה להקדים ולשלוח אותן להרים. איש אינו מרגיש רגשות נאצלים כשמזג האוויר הלוהט קרב ובא. האחות הצעירה נעשתה צינית יותר בנוהגה – אם לא ארסית ממש – וקסם הליכותיה של הבכירה פחת; היה מאולץ ומאומץ.

הבסיס שהיה רקע לאירועים האלה לא היה קטן, אך היה רחוק ממסילת הברזל וסבל מהזנחת-מה. לא היו גנים, לא תזמורות או בידור הראוי לשמו, וארך כמעט יום שלם להגיע ללָהוֹר למסיבת ריקודים. אנשים היו אסירי תודה גם על שעשועים קטנים.

קרוב לראשית מאי ומעט לפני הגל הסופי של תיירות-ההר, כשמזג האוויר היה חם מאוד ובבסיס נותרו לא יותר מעשרים אנשים, ארגן סוֹמָרֵז פיקניק-רכיבה לאור הירח ליד קבר עתיק, במרחק שישה מיילים, קרוב לאפיק הנהר. זה היה פיקניק מסוג "תיבת נוח", לפי הסידור הרגיל שבו רבע מייל מפריד בין כל זוג רוכבים, בגלל האבק. בסך הכול הגיעו שישה זוגות כולל בנות לוויה. פיקניקים לאור הירח נוחים לביצוע רק בסוף העונה, לפני שהנערות נוסעות להרים. הם משרים הבנה וצריך שבנות הלוויה יעודדו אירועים כאלה, בעיקר מי שבנות הטיפוחים שלהן נראות חמודות בתלבושת רכיבה. לפיקניק קראו "פיקניק הפופ הגדול" כי כל אחד ואחד ידע שבמהלכו יבקש סוֹמָרֵז את ידה של העלמה קוֹפּלֵיי הבכורה. והיה צפוי עוד אירוע שקיוו כי יסתיים בכי טוב. האווירה החברתית הייתה טעונה עד מחנק והצריכה טיהור.

בשעה עשר נפגשנו במגרש המסדרים. הלילה היה חם להבעית. הסוסים הזיעו גם בקצב הליכה, אך מוטב היה כך מאשר לשבת ללא מעש בבתינו החשוכים. בצאתנו לדרך תחת הלבנה במילואה מנינו ארבעה זוגות, שלישייה אחת, ומר סוֹמָרֵז רכב עם שתי בנות קוֹפּלֵיי. אני הזדנבתי בעורף השיירה תוהה ביני לביני עם מי ירכב סוֹמָרֵז חזרה הביתה. החבורה הייתה שמחה וטובת לב, אך בכולנו קיננה ההרגשה כי דברים צפויים לקרות. רכבנו לאט, ורק קרוב לחצות הגענו אל הקבר העתיק מול הברכה ההרוסה, אל הגנים המנוונים ששם היינו אמורים לאכול ולשתות. אני איחרתי להופיע ולפני שנכנסתי לגן ראיתי באופק, מצפון, כעין נוצה קלושה, אפרפרה. אך איש לא יודה לי אם אקלקל בילוי מאורגן היטב כמו הפיקניק הזה, הרהרתי, וסופת אבק לא תגרום נזק רב.

התכנסנו ליד הברכה. אחד הנוכחים שלף בנג'ו – כלי נגינה רגשני מאוד – ושלושה-ארבעה מאתנו פצחו בשיר. אחר כך שוחחנו בקבוצות או כולנו יחד, שוכבים מתחת לעצים כשהוורדים צרובי-השמש משירים את ניצניהם על רגלינו. ואז הגיע מועד סעודת הערב. הסעודה הייתה נהדרת, צוננת או קרה כקרח, ככל שאדם יכול לאחל לעצמו, ואנחנו הארכנו לשבת.

הרגשתי שמזג האוויר מתלהט מרגע לרגע, אך איש כמדומה לא השגיח בכך, עד שהירח נעלם ורוח- קדים החלה להצליף בעצי התפוז בקול שדמה לשאון הים. עד שעמדנו על המתרחש הסתערה עלינו סופת-חול והכול הסתחרר ושאג בחשכה. שולחן הסעודה התרומם והוטל בכל כובדו אל הברכה. פחדנו להישאר בקרבת הקבר העתיק פן יתפוצץ. גיששנו אפוא את הדרך אל עצי התפוז, למקומם של הסוסים שהיו קשורים והמתינו שהסערה תחלוף. ואז נמוג גם מעט האור שנשאר, ולא היית מסוגל לראות גם את כף ידך מול פניך. האוויר היה דחוס אבק וחול מקרקעית הנהר שמילאו את הנעליים והכיסים, הסתננו במורד העורף וכיסו את הגבינים והשפמים בשכבה עבה. זאת הייתה אחת מסופות-האבק הגרועות אותה שנה. הצטופפנו יחד קרוב לסוסים הרועדים בעוד הרעם מרעיש מעל ראשינו והברק ניתז לכל הצדדים כמו מים מסכר. לא נשקפה לנו סכנה, בתנאי שהסוסים לא יתנתקו ויברחו. עמדתי בראש מורכן, ידי מכסות את פי, ושמעתי איך העצים מתחבטים זה כנגד זה. לא יכולתי לראות מי העומד לידי עד בוא הברקים. אז נתגלה לי שאני דחוק בין סוֹמָרֵז לבין העלמה קוֹּפּלֵיי הבכורה, וסוסי עומד בדיוק לפני. זיהיתי את העלמה קוֹפּלֵיי הבכורה לפי התרבוש הכרוך לה סביב הקסדה, שחסר לאחותה. החשמל באוויר חדר כולו לגופי ואני רעדתי וסמרתי מכף רגל עד ראש – כמו גבעולי תירס שסומרים לפני הגשם. הייתה זו סערה אדירה. היה נראה כאילו הרוח אוספת את העפר ועורמת אותו בערמות במקום מבטחים, והלהט שעלה מן האדמה דמה לכבשן של יום הדין.

הסערה שככה מעט אחרי חצי שעה ואני שמעתי קול קטן נואש קרוב לאוזני אומר לעצמו בשקט וברוך, לכאורה נשמה אבודה מעופפת לה עם הרוח: "הו, אלוהים!", וכבר כשלה לזרועותי העלמה קוֹפּלֵיי הצעירה ואמרה: "איפה הסוס שלי? תביא לי את הסוס שלי. אני רוצה לחזור הביתה. אני רוצה לחזור הביתה. תיקח אותי הביתה!".

הייתי סבור שהברקים והעלטה השחורה מפחידים אותה, ועל כן אמרתי לה שלא נשקפת סכנה ועליה לחכות עד שהסערה תחלוף. "זה לא זה! זה לא זה! אני רוצה הביתה! תיקח אותי מפה!". אמרתי שאי-אפשר לצאת לפני שיעלה האור; בגדהּ התחכך בבגדי והיא חלפה על פני והתרחקה. היה חשוך מדי להבחין לאן הלכה. ואז נבקעו השמים באור-ברקים אדיר כאילו קץ העולם הגיע, וכל הנשים צווחו.

מיד אחר כך הרגשתי יד של גבר על שכמי ושמעתי את סוֹמָרֵז גועה באוזני. בגלל נקישות העצים ושאגת הרוח לא תפסתי תחילה מה היו דבריו אך לבסוף אמר: "הצעתי נישואין לאישה הלא-נכונה! מה אעשה?". לסוֹמָרֵז לא הייתה שום סיבה לגלות את לבו לפני; מעולם לא הייתי ידידו, גם לא כעת. אך אני משער שאף אחד מאתנו לא היה אז הוא עצמו. סוֹמָרֵז עמד ורעד בהתרגשות, ולי היו תחושות מוזרות בכל גופי מחמת החשמל באוויר. לא עלה בדעתי אלא להגיד לו "טיפש שכמוך! להציע נישואין בסופת חול", גם אם ידעתי כי בכך לא תתוקן הטעות.

ואז צעק סוֹמָרֵז: "איפה אדית? אדית קוֹפּלֵיי?"; אדית הייתה האחות הצעירה. שאלתי בהשתוממות: "איזה עניין יש לך אִתה?", ובמהרה נמצאנו צועקים זה על זה כשני משוגעים – הוא נשבע לי כי מאז ומתמיד הייתה כוונתו לבקש את ידה של הצעירה, ואני אמרתי לו, עד שגרוני ניחר, כי כנראה עשה טעות! הכול נראה כחלום בלהות  – מרקיעת הסוסים בחשכה ועד סוֹמָרֵז הטוען לפני כי אהב את אדית קוֹּפּלֵיי מן ההתחלה. עודנו לופת את כתפי ומתחנן כי אגיד לו היכן אדית קוֹפּלֵיי, חלה הפוגה נוספת ועמה אור וראינו את ענן האבק מסתחרר על המישור לפנינו. אז ידענו כי הגרוע מכול כבר חלף. הירח היה נמוך, והופיע רק הבהובו של שחר כוזב שעולה כשעה לפני השחר האמיתי. אך האור היה רפה מאוד, והענן האפרורי געה כמו שור. תהיתי לאן פנתה אדית קוֹפּלֵיי, ועודני תוהה ראיתי שלושה דברים יחד: את פרצופה של מוד קוֹּפּלֵיי מחייך מתוך החשכה ונע אל סוֹמָרֵז שעמד לידי. שמעתי את הבחורה לוחשת "ג'ורג'", ומשחילה את זרועה בזרוע שלא לפתה את כתפי, וראיתי ארשת על פניה שאינה מסתמנת אלא פעם-פעמיים בחיים כשאישה שמחה ומאושרת והאוויר מלא חצוצרות ואש עתירת-צבעים, והאדמה הופכת לענן כי האישה מאוהבת וגם נאהבת. בעת ובעונה אחת ראיתי את פניו של סוֹמָרֵז כששמע את קולה של מוֹד קוֹפּלֵיי, ובמרחק חמישים יארד מקבוצת עצי התפוז ראיתי גלימה חומה של פשתן עולה על סוס.

התרגשות-יתר היא שדחפה אותי מן סתם להתערב בעניינים שאינם נוגעים לי. סוֹמָרֵז כבר פנה לגשת אל הגלימה, אך אני הדפתי אותו אחורנית ואמרתי: "עמוד ותסביר לי. אני אחזיר אותה!", אמרתי ורצתי אל סוסי. הניעה אותי חשיבה בלתי נחוצה בעליל כי הכול צריך להיעשות בהגינות ובמסודר, וכי ראש דאגותיו הוא למחוק את ארשת השמחה מפניה של מוֹד קוֹפּלֵיי. תוך שאני מלביש את הרסן לסוס תהיתי איך יעשה זאת.

טפפתי בעקבות אדית קוֹפּלֵיי כדי להחזירה בתירוץ זה או אחר. ברגע שראתה אותי שעטה קדימה ונאלצתי לרכוב אחריה במלוא המרץ. פעמיים-שלוש קראה אלי מעבר לכתפה: "לך מכאן! אני חוזרת הביתה. לך מכאן!", אך משימתי הייתה לתפוס אותה תחילה ואחר כך להתווכח. הרכיבה השתלבה יפה בחלום הבלהות שלי. האדמה הייתה משובשת מאוד ומפעם לפעם דהרנו דרך תמרות האבק המסתחררות, המחניקות בשוליה של הסערה המשתוללת. משבים של רוח קדים בערבה השוממת העלו סירחון של כבשני-לבנים עבשים, ומבעד לאור הערפילי ותמרות האבק בערבה השוממת ריצדה הגלימה החומה על הסוס האפור. תחילה כיוונה את פעמיה אל הבסיס. אחר כך הסתובבה ופנתה אל הנהר דרך סבכי עשב חרוכים. בדעה צלולה לא הייתי חולם לדהור בחבל ארץ זה בלילה, אך המעשה התיישב בטבעיות עם הברקים המתנפצים מעלי והצחנה כשל בור-שחת בנחירי. רכבתי וצעקתי, ואילו היא גחנה קדימה והצליפה בסוס, ואחרוני המשבים של סופת-האבק התנשאו ולכדו את שניני ודחפו אותנו עם הרוח כפיסות נייר.

אינני יודע כמה הרחקנו לרכוב, אבל הלמות פרסות הסוסים ושאגת הרוח ומירוץ הירח האדום-כדם בתוך האובך הצהוב נמשכו כמדומה שנים על שנים. הייתי מסופג זיעה מקסדתי ועד קרסוליותי, פשוטו כמשמעו, והנה מעד סוסי האפור, הזדקף, ונעצר על מקומו צולע אנושות. בהמתי הייתה תשושה לגמרי. מצבה של אדית קוֹפּלֵיי היה קשה – מרוחה אבק, קסדתה אבדה והיא בוכה מרה. "למה אתה לא מניח לי?" אמרה, "אני רוצה להסתלק ולהגיע הביתה. בבקשה, הנח לי".

"עליך לחזור אתי, העלמה קוֹפּלֵיי. סוֹמָרֵז מבקש להגיד לך משהו".

זה היה ניסוח טיפשי, אך בקושי היכרתי את העלמה קוֹפּלֵיי, ולמרות ששיחקתי א תפקיד הכול-יכול במחיר חייו של סוסי, לא הייתי מסוגל לומר לה מה סיפר לי. הוא יעשה זאת טוב ממני. טענותיה המדומות שהיא עייפה ורוצה לחזור הביתה התמוטטו והיא טלטלה עצמה מצד לצד על אוכפה והתייפחה, והרוח החמה החליקה אחורנית את שערה השחור.

זאת, רבותי, הייתה העלמה קוֹפּלֵיי הצינית. ואני, כמעט זר גמור, ניסיתי להגיד לה שסוֹמָרֵז אוהב אותה ושעליה לחזור כדי לשמוע זאת מפיו! אני משער כי הבהרתי את מבוקשי שכן קשרה את סוסי אל שלה ושנינו פנינו לעבר הקבר בעוד הסערה המשיכה לרעום וטיפות אחדות גדולות של גשם חם החלו לרדת. הסתבר לי כי עמדה בקרבת סוֹמָרֵז כשביקש את יד אחותה וביקשה לשוב הביתה ולבכות באין מפריע, כדרך נערה אנגלייה. אגב רכיבה מחתה את עיניה בממחטה וליהגה באוזני מתוך הקלה גמורה והיסטריה. היה בכך משהו לא טבעי, אך אותה שעה ובאותו מקום נראה הדבר כָּשוּרה. העולם התמצתה בשתי העלמות קוֹפּלֵיי, בסוֹמָרֵז ובי, מוקפים חשכה וברקים; והנהגתו של עולם סורר זה הופקדה בידי.

בשובנו אל הקבר בדממת-המוות העמוקה שתכפה לסערה, כבר החל השחר להפציע. איש לא נעדר מן המקום. כולם חיכו לשובנו, ובראשם סוֹמָרֵז. פניו היו חיוורות ומתוחות. עודנו מדדים על סוסינו, העלמה קוֹפּלֵיי ואני, יצא להקביל את פנינו, ובעת שסייע לה לרדת מהסוס, נשק לה קבל עם ועדה. המעמד דמה לסצנה בתאטרון, והגבירו את הרושם הגברים והנשים הלבָנים מאבק  שדמותם כרוחות-רפאים, שנקהלו תחת עצי התפוז ומחאו כפיים כקהל תאטרון – מאשרים את בחירתו של סוֹמָרֵז. בכל ימי חיי לא נתקלתי במחזה בלתי-אנגלי שכזה.

לבסוף קרא אלינו סוֹמָרֵז כי הגיעה העת לשוב הביתה, שאם לא כן יצאו אנשי הבסיס לחפש אחרינו, ואלי פנה ושאל האם אואיל ללוות את מוד קוֹפּלֵיי. אין הנאה גדולה מזאת, השבתי לו. כך אפוא הסתדרנו בזוגות, שישה בסך הכול, ורכבנו חזרה. סוֹמָרֵז צעד לצדה של העלמה קוֹפּלֵיי שרכבה על סוסו.

האוויר הצטלל. ומעט-מעט, עם עליית השמש, הרגשתי שכולנו חוזרים להיות גברים ונשים רגילים, וכי "הפיקניק הגדול של הפופ" היה דבר-מה מובחן ומובדל משאר העולם, שלא יישנה עוד. הוא נסתלק עם סופת-החול ועם עקצוצו של האוויר החם. הלכתי להתרחץ ולישן מעט. הרגשתי עייף וצולע, בוש ונכלם.

יש גרסה נשית לפרשה זאת, אך היא לא תועלה על הכתב לעולם… אלא אם מוד קוֹפּלֵיי תנסה כוחה בכתיבה.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.