הצרה עם החיים האלה במקלטים (אמרה מרת קֶצ'פּוֹל) זה שבחורה אין לה הזדמנות למצוא חברים קבועים. כל הקבועים מביאים את הנשים שלהם והמשפחות, ובחורים נחמדים רק עוברים כאן בחופשה מהצבא, היום פה מחר כבר הסתלקו. בחורה שמכבדת את עצמה לא יודעת לאיפה לפנות.
לדוגמא דוריס שלי: כל פעם היא חוזרת הביתה ואומרת, "אמא, יש בחור מָזֶה נחמד, סתם פטפטנו, אבל הוא לא בא קבוע."
"תביאי אותו לפה," אני אומרת, "ונביט בו כמו שצריך." אז היא מביאה אותו הנה, ואנחנו מבלים ערב נעים, וברגע שיש צפירת-הרגעה הוא אומר "היה כיף לפגוש אותכם, אבל עכשיו אני נוסע לאבּרדין [עיר בסקוטלנד]", ממש מזל מהשמים לבחורה שגרה ב-SW1 [אזור בלונדון].
"לא להתייאש, דוריס," אני אומרת לה, "הבחור הנכון מחכה אֵיפְשהוּ."
"לא במקלט הזה," דוריס אומרת לי, "ולא לבחורה שמכבדת את עצמה; אני חושבת שאני ינסה ברכבת התחתית." אז בערב היא יוצאת בחליפת-האזעקה [אוברול מרווח שעוצב בתקופת הבליץ לנוחות התושבים המזדרזים להתלבש בדרכם למקלט – siren-suit] עם חצי מהכריכים ותרמוס תה. ואני לא רואה אותה עד מחר בבוקר, במטבחון של הבית, נשטפת לפני שהיא הולכת לעבודה.
"נו, דוריס," אני אומרת לה, "איך זה בתחתית?"
"אז ככה, אמא," היא אומרת, "אני באמת לא יכולה להגיד. פגשתי בחור מָזֶה נחמד, עובד בדואר, פטפטנו על כוס קפה וכל זה, רק שהשוטר נכנס ואמר שיותר טוב שאני אפתח את העיניים – יש לו לָהוא שֵם לא כל כך טוב במקלט והוא לא בן זוג לבחורה שמכבדת את עצמה; ככה שאני באמת לא יכולה להגיד."
"הוא יהיה שם בערב?" אני שואלת.
"הו, כן," אומרת דוריס, "קבענו פגישה אחרי שהשוטר הסתלק."
"יותר טוב שתקחי אותי אתך," אני אומרת, "ותרשי לי לזרוק עליו מבט." אז בלילה אנחנו יוצאות לדרך, מזרון ומצעים, ושם, כמו שעון, החבר החדש של דוריס – בחור מָזה נחמד, אבל לא כל כך בחור, וממש לא משתגע לראות אותי."
"הארי", דוריס אומרת, "זוֹתִי אמא."
"נעים לפגוש אותך," אני אומרת, "אולי אפשר להציע לך כריך?"
"תודה רבה," הוא אומר, "ואולי אתם מרשות לי להציע לכם קפה?"
ותיכף הוא הולך להביא, ויותר לא רואים אותו. טוב, דוריס מאשימה אותי, כמובן, שֶּמָה פתאום באתי עם הגלגלים לשֵֹער, אבל מה שאני עונה זה שאם בחור נבהל מגלגלים לשֵֹער אין לו מושג על עובדות החיים והכי טוב שילך. בכל אופן, דוריס נעלבת ואומרת שהיא תלך לתחנת מכבי-האש ותבדוק אם צריכים שם קמיע [חיות, בעיקר כלבים, שימשו קמיעות במלח"הע ה-2, בחזית ובעורף].
אלא מה, היא בכלל לא מגיעה עד שם, ואיזה מזל שלא, כי יש להם כבר כלב אלזסי, ומה שכן, הבליץ נהיה סוער, אל תשאלי; דוריס קפצה לתוך מרתף, ובדיוק אז כל הבניין נפל עליה.
טוב, כלום אני לא יודעת על זה עד שהיא לא מגיעה בבוקר, ואצל בחורה שמכבדת את עצמה כמו דוריס זה אומר משהו, אז אני רצה מהר לתחנת מכבי-האש (וזה מתי שאני מגלה על הכלב), אבל שם לא ראו אותה.
ואז אני מתרוצצת מסביב, ולא אכפת לי להגיד לך שהייתי מודאגת עד המוות, ובסוף אני מוצאת חולִיה לפינוי הריסות שבדיוק חפרה משם את דוריס. ואיך אני יודעת שזוֹתִי דוריס כי יכלו לשמוע את הקול החלש שלה דרך המאוורר, והם הרשו לי לזחול פנימה שנוכל לדבר שתינו.
"את בסדר, דוריס?" אני קוראת.
"הו, כן, אמא," היא אומרת, "יש כאן בחור מָזֶה נחמד למטה אתי, עובד בחברת הרכבות, ולא תאמיני אבל הוא מכיר את דודה פְלוֹ."
"תביאי אותו הנה," אני אומרת, "ונדבר אתו." ותיכף ומיד הוא בא אל המאוורר ואני שוב דיברתי פנימה.
"זוֹתִי הבת שלי, דוריס," אני אומרת, "אני אמא שלה, וכשתצאו אני מאוד יִשמח אם תבוא לביקור."
"גברת קֶצ'פּוֹל," הוא אומר, "זה אותו דבר מהצד שלי." אז אני עוד פעם זוחלת החוצה ושואלת את החוליה כמה זמן זה ייקח להם. והם אומרים שאי-אפשר לדעת, הם יהיו הכי מהירים שיש; אז אני אומרת שאם אין סכנה לא צריך למהר, כי עושה רושם שדוריס היא סוף-סוף בדרך לאנשהו, אפילו שאני לא אומרת את הדבר האחרון הזה בקול רם, אפילו שהשוטר הזה הוא ג'נטלמן משהו; קרא לי "מאדאם" וככה.
טוב, אז הלכתי והשגתי לי כמה סיגריות והכנתי קצת תה בבקבוק והשכנה נתנה שימורים של סלמון, כל כך יפה מצדה, ואחר כך חזרתי ומסרתי אותם למטה לדוריס שאומרת שהכי טוב שאני ייגש למשרד שלה ואגיד להם שהיא חייבת יום חופש.
בחוליה לא היו מרוצים יותר מדי, והבית שליד התמוטט גם כן, אבל דוריס אומרת שהם עדיין או.קיי., המון אוויר ושום גז, ושהחבר החדש שלה כבר תמך את התקרה עם מיטה שהם מצאו.
"השימוש הכי טוב שיכול להיות," אני חושבת לעצמי, ובגלל שאני לא יכולה לעשות עוד משהו, אני תיכף עוזבת וניגשת למשרד, והם היו מאוד נחמדים שם בכל הסיפור, ומשם אני ממשיכה אל אחות שלי פְלוֹ.
"מכירה בחור שעובד בחברת הרכבות?" אני שואלת.
"מה השם?" היא שואלת.
"אנ' לא יודעת איך קוראים לו," אני אומרת, "אבל הוא עובד בחברת הרכבות, והוא קבור יחד עם דוריס שלי."
"אז זה או טד פארקר," היא אומרת, "נשוי עם שלושה, או ארתור גרינוויי, בחור נחמד שגר עם אמא שלו."
"בואי נקווה ונתפלל שזה ארתור," אני אומרת לה, ואני חושבת בלב שיהיה יפה וחברותי מצדנו ללכת ולהחליף מילה עם גברת גרינוויי, למקרה שהיא לא יודעת מה קרה לבן שלה. וכמו שחשבתי היא לא, והיא מודאגת עד המוות, ומָזֶה שמחה לשמוע שהוא בריא ושלם יחד עם דוריס שלי.
שתינו תה ואני הסתכלתי טוב טוב מסביב על הבית. וגברת גרינוויי אמרה שארתור לא נוגע במשקה והוא חבר במתודיסטים הפרימיטיביים, ולא יוצא עם בנות כי הוא בעד לצאת קבוע, ושהוא אמר לה שלמצוא בחורה שבעד לצאת קבוע זה כמו להעביר גמל בחור של מחט.
"נו, אז הוא צריך לפגוש את דוריס שלי!" אני אומרת, ושתינו צוחקות נורא, בגלל שהוא כמובן כבר פגש את דוריס.
אז המשכנו לפַּטפֵּט בכיף, ואני מספרת לה על דוריס, על איך שהיא הייתה ילדה שתמיד כיבדה את עצמה, ואז אנחנו פשוט קמות והולכות ביחד לאיפה שהם עוד חופרים את דוריס וארתור החוצה. ושוטר אחר, לא דומה לגמרי לההוא הראשון, לא מפסיק להגיד לנו לזוז אחורה, כי עוד מעט מתחילה האֲפלה, ואם הבליץ מתחיל אי-אפשר לדעת מה יקרה.
"אתה לגמרי צודק," אני אומרת, "אבל דוריס שלי היא זותי ששם למטה, וארתור של הגברת שכאן, ואנחנו רוצות להחליף אתם מילה."
"תזוזו אחורה ותחליפו מילה עם הבורא," הוא אומר; לא שיא הנימוס.
טוב, אנ' לא יודעת בקשר לגברת גרינוויי, אבל האמת שקצת התפללתי, אז אולי זה ואולי לא, אבל ברגע שהגֶ'רִים הראשונים [במקור: Jerries, כינוי גנאי לגרמנים בשתי מלחמות העולם] הגיעו, איש אחד זחל פנימה דרך החור וזחל שוב החוצה וגרר אחריו את דוריס שלי.
לדוריס היה הרבה טיח וכאלה בשערות, אבל חליפת-האזעקה שלה החזיקה נהדר. וארתור, יפהפה הוא לא, הביא אתו מלמטה חתול, מה שמראה שיש לו לב טוב. עכשיו כבר היינו ממש כמו חברים ותיקים, אז אמרנו תודה לחוליה ולשוטר ואני גם שלחתי דרישת שלום לשוטר הראשון והלכנו בחזרה למשפחת גרינוויי ושתינו תה.
ועד שגמרנו הבליץ כבר היה בשיא שלו, אז אמרתי לדוריס "נו, דוריס, הולכים לתחתית או למקלט?"
"אוי, לא," אמר ארתור, "יש לנו 'אנדרסון' [מקלט משפחתי קבור באדמה מברזל מגלוון בתקופת מלח"הע ה-2] בחצר, אתם חייבות להישאר אתנו."
"בדיוק כך," אמרה גברת גרינוויי, "אתם חייבות להישאר כמו שארתור אומר."
"טוב, אם אנחנו לא מפריעות," אמרתי.
"אתם חייבות לבוא אלינו כל פעם," אומר ארתור, "כי לא נעים לי לחשוב שמיס קֶצ'פּוּל נמצאת במקלט ציבורי; אי אפשר לדעת את מי פוגשים שם."
"הו, אף פעם לא פגשתי אף אחד," אומרת דוריס.
"עד אתמול," אומר ארתור, במבט עם המון משמעות; ואפילו אם הוא לא ידע מה מצפה לו, אני ודוריס ואמא שלו ידענו בדיוק, ואיזה מזל שגברת גרינוויי ואני מסתדרות כל כך טוב, כך שהצעירים האלה יכולים לתפוס את כל המקום לעצמם.