ליידי קרלוטה ירדה אל הרציף של תחנה קטנה צדדית ופסעה פעם-פעמיים הנה ושוב לאורכו הבלתי-מעניין כדי להרוג את הזמן עד שהרכבת תואיל להמשיך בדרכה. והנה, בַּכביש שמִן העבר השני ראתה סוס נאבק עם משא כבד לעייפה, וגם עגלון, מאלה שדומה שהם רוחשים איבה זעופה אל בעל-החיים שעוזר להם להרוויח את לחמם. ליידי קרלוטה אצה חיש אל הכביש, ושיוותה אופי אחר למאבק. אחדים ממיודעיה לא חסכו ממנה תוכחות רכות והתראות כי לא רצוי להתערב לטובת בעל-חיים במצוקה, כי התערבות כזאת "היא לא העסק שלה". רק פעם אחת קיימה הלכה למעשה את תורת האי-התערבות כשאחת מחסידותיה האדוקות הייתה נצורה כמעט שלוש שעות על עץ-עוזרד קטן ולא-נוח עד מאוד בידי חזיר בן-כלאיים, ואילו ליידי קרלוטה, מצדה השני של הגדר, המשיכה לשקוד על מתווה בצבעי-מים ומיאנה להתערב בנעשה בין החזיר ואסירתו. הדעת נותנת כי הפסידה את ידידותה של אותה גברת, אשר חולצה לבסוף. הפעם היא הפסידה רק את הרכבת, אשר לראשונה, בכל משך הנסיעה, נתנה דרור לרגש של קוצר-רוח והסתערה קדימה במלוא הקיטור בלעדיה. ליידי קרלוטה התייחסה אל הנטישה הזאת בשוויון-נפש פילוסופי; ידידיה וקרוביה כבר הורגלו לכך שמטענה מגיע בלעדיה. אל היעד היא שיגרה ידיעה מעורפלת, בלתי-מחייבת לאמור כי היא מגיעה "ברכבת אחרת". לפני שהייתה לה שהות להרהר בצעדיה הבאים, התייצבה מולה גברת לבושה הדר, שאמדה באריכות את חזותה ובגדיה.
"את בוודאי מיס הופּ, המחנכת שבאתי לפגוש," אמרה הִתגָלות-הרפאים בנימה שלא הותירה מקום לוויכוח.
"אכן כן. אם אני בוודאי, אז אני בוודאי," אמרה ליידי קרלוטה בלבה מתוך כניעות מסוכנת.
"אני הנני מרת קוּאַבָּארְל," המשיכה הגברת, "והיכן, אם תרשי לי, המטען שלך?"
"סטה מן הדרך," אמרה המחנכת-כביכול, נאמנה לאותו כלל-חיים מצוין שלפיו האשמה היא תמיד אשמתם של הנעדרים; לאמִתו של דבר, התנהגותו של המטען הייתה ללא דופי. "זה עתה שלחתי מברק על כך," הוסיפה, מתקרבת מעט-קט יותר לאמת.
"כמה מרגיז," אמרה מרת קוּאַבָּארְל; "חברות-הרכבת האלה כל כך רשלניות. בכל אופן, המשרתת תוכל להשאיל לך את הנחוץ ללילה," והיא הובילה את האורחת אל מכוניתה.
בעת הנסיעה אל מעונה של משפחת קוּאַבָּארְל, הועמדה ליידי קרלוטה, לפרטי-פרטים, על טיבו של התפקיד שנפל עליה משמים; היא למדה כי קלוד ווילפריד הם נערים עדינים ורגישים, כי לאיירן מזג אמנותי מפותח למדי, וכי ויולה יצוקה פחות או יותר לפי הדפוס הרווח בין ילדים במאה העשרים בני אותו סוג ומעמד.
"הייתי רוצה שהם לא רק ילמדו," אמרה מרת קוּאַבָּארְל, "אלא יגלו עניין במה שהם לומדים. בשיעורי היסטוריה, למשל, עליך לנסות לגרום להם להרגיש שהם מתוודעים לסיפורי החיים של גברים ונשים שחיו באמת; לא רק לשנן אוסף של שמות ותאריכים. וכמובן, אני מצפה שתדברי צרפתית בזמן הארוחות כמה וכמה פעמים בשבוע."
"צרפתית אדבר ארבעה ימים בשבוע ורוסית בשלושת הימים הנותרים."
"רוסית? מיס הופּ, יקירתי. אף אחד בבית הזה לא מדבר או מבין רוסית."
"זה לא יכביד עלי בכלל," אמרה ליידי קרלוטה בצינה.
מרת קוּאַבָּארְל, אם ננקוט לשון-דיבור, נפלה על האף. היא נמנתה עם אותם בעלי ביטחון עצמי לקוי במקצת, אומרי הוד ואוטוקרטיות עד שהם נתקלים בהתנגדות של ממש. גילוי קל ביותר של מֶרי בלתי-צפוי משנה אותם מקצה אל קצה – הם משתפְנים ומתנצלים. כשהמחנכת החדשה כלל לא ביטאה התפעלות והשתאות למראה המכונית הגדולה היקרה שנרכשה זה לא כבר, ועוד רימזה בקלילות ליתרונותיהם הניכרים של דגם או שניים שהופיעו לאחרונה בשוק, הפך רגש המבוכה אצל פטרוניתה לכמעט מדכא. רגשותיה היו כשל מצביא בקרבות קדמוניים בעת שהוא חוזה בפיל-המלחמה שלו, הכבד מכולם, נהדף באופן מחפיר משדה המערכה בידי קלעים ומטילי-חניתות.
בארוחת הערב, למרות החיזוקים מצד בעלה, שלרוב חזר על דבריה מילה במילה וסיפק לה סעד מוסרי בכלל, לא הצליחה מרת קוּאַבָּארְל להחזיר גם קצת מכבודה האבוד. לא זו בלבד שהמחנכת התכבדה כהנה וכהנה מן היין, אלא הפגינה ידענות ביקורתית בנושאי בציר, נושאים שבני קוּאַבָּארְל לא היו בעלי סמכות גדולים לפסוק בהם. מחנכות קודמות הגבילו את הדיבור בנושא יין לבטא העדפה, מכובדת וכנה בלי ספק, לכוס מים. וכשהמחנכת הנוכחית הרחיקה לכת והמליצה על יקב שתוצרתו לא הכזיבה מעולם, סברה מרת קוּאַבָּארְל שהגיעה העת להחזיר את השיחה לאפיקים שגרתיים יותר.
"קיבלנו עליך המלצות משביעות רצון ביותר מהאב טיפּ," העירה; "איש מצוין, הייתי אומרת."
"שותה כמו דג ומרביץ לאשתו, אבל חוץ מזה טיפוס חביב מאוד," אמרה המחנכת בלא הנד עפעף.
"מיס הופּ יקרה שלנו! את בטח מגזימה," הזדעקו בני קוּאַבָּארְל פה אחד.
"אחטא אם לא אודה בקיומה של איזו פרובוקציה," המשיכה הכּזבנית. "מרת טיפּ היא שחקנית הברידג' המעצבנת ביותר שפגשתי בחיים. ה'הובלות' וה'הכרזות' שלה מחייבות גישה סלחנית אל גילוי קטן של ברוטליות מצד בן-זוגה למשחק. אבל להציף אותה בכל תכולתו של בקבוק-הסודה היחיד בבית ביום א' אחרי-הצהריים, כשאי-אפשר להשיג עוד בקבוק – אינני יכולה להתעלם לגמרי מהאדישות לנוחותם של אחרים. אולי תחשבו עלי שאני ממהרת לחרוץ משפט, אבל, למעשה, המקרה של בקבוק-הסודה הוא שגרם לי לעזוב."
"נדבר על כך בפעם אחרת," נחפזה מרת קוּאַבָּארְל להגיד.
"שוב לא אתייחס לנושא," אמרה המחנכת בהחלטיות.
אדון קוּאַבָּארְל ביצע סטייה מבורכת כששאל באילו נושאים מציעה המחנכת החדשה לפתוח את לימודי בוקר המחרת.
"נתחיל בהיסטוריה," הודיעה לו.
"הו, היסטוריה," העיר בתבונה; "ובכן, במה שנוגע להיסטוריה עליך להקפיד שהם יגלו עניין במה שהם לומדים. להקפיד שירגישו שהם מתוודעים לסיפורי החיים של גברים ונשים שחיו באמת – "
"כבר אמרתי לה את כל זה," שיסעה אותו מרת קוּאַבָּארְל.
"אני מלמדת היסטוריה בשיטת שארְץ-מֶטֶרקלוּם," אמרה המחנכת וזקפה את חוטמה.
"הו, כן," נענו מאזיניה, שחשבו כי רצוי להפגין היכרות לפחות עם השם.
***
"ילדים, מה אתם עושים פה בחוץ?" תבעה מרת קוּאַבָּארְל לדעת בבוקר המחרת, כשמצאה את איירין יושבת בפנים נפולות בראש המדרגות, בעוד אחותה מתנוססת בתנוחת אי-נוחות על מושב-החלון מאחוריה מכוסה כמעט כולה שטיח מעור-זאבים.
"יש לנו שיעור היסטוריה," נשמעה התשובה הבלתי-צפויה. "אני אמורה להיות רומא, וויולה שם למעלה היא הזאבה; לא זאבה אמיתית, אבל דומה לזאבה שהרומאים החשיבו מאוד – שכחתי למה. קלוד ווילפריד הלכו להביא את הנשים הסבּוֹניות."
"הנשים הסבּוֹניות?"
"כן, הם צריכים לחטוף אותן. הם לא רצו, אבל מיס הופּ השיגה מחבט-קריקט של אבא ואמרה שהיא תלקה כל אחד תשע פעמים אם הם לא ילכו לחטוף, אז הם הלכו."
צריחות רמות נרגזות מכיוון המדשאה הריצו לשם במהירות הבּזק את מרת קוּאַבָּארְל שחששה פן העונש החמור עומד עתה בעצם ביצועו. אלא שצעקת החמס עלתה בעיקר מפיהן של שתי בנותיו הקטנות של שומר-השער, שנהדפו ונגררו לעבר הבית בידי קלוד ווילפריד המיוזעים וסתורי השער, שמשימתם קשתה מרגע לרגע בגלל המתקפות הבלתי פוסקות (אף כי בלתי-יעילות) מצד אחיהן הקטן של העלמות החטופות. המחנכת, בידה מחבט, ישבה בפישוט-אברים על מעקה-האבן וניצחה על הנעשה בחוסר-פניוּת צוננת של אלת-מלחמה. שצף-קולות מתמשך הזדמר מפיותיהן של בנות השוער "אני יגיד לאמ'שלי", אלא שאשת השוער הייתה כבדת-אוזן ואותו רגע גם טורחת אצל גיגית-הכביסה. עוד היא שולחת מבטים מודאגים בכיוון ביתה (האישה הטובה בורכה במזג רתחני שלא פעם הוא יתרון זכותה של החירשוּת), כבר הסתערה מרת קוּאַבָּארְל בזעם קדימה להצלתן של השבויות הנאבקות.
"וילפריד! קלוד! תעזבו את הילדות תיכף ומיד. מיס הופּ, מה לכל הרוחות הפירוש של המחזה הזה?"
"תולדות רומא העתיקה; הנשים הסבּיניות, לא מכירה? לפי שיטת שארְץ-מֶטֶרקלוּם; הילדים לומדים היסטוריה על ידי גילומה; חוֹרֵת את הדברים בזיכרון שלהם. כמובן, אם בגלל התערבותך, ילדיך יעברו את החיים בידיעה שהנשים הסבּיניות הצליחו לברוח בסוף – אני מסתלקת מכל אחריות."
"מיס הופּ, את אולי פיקחית ומודרנית מאוד," אמרה מרת קוּאַבָּארְל בתוקף, "אבל הייתי מבקשת שתסעי מכאן ברכבת הבאה. המטען שלך יישלח אחריך ברגע שיגיע."
"אני לא לגמרי בטוחה איפה אהיה בימים הבאים," אמרה מחנכת בני-הנעורים שפוטרה; "תשמרי את המטען שלי אצלך עד שאטלגרף לך את הכתובת שלי. יש רק שתי מזוודות וכמה מחבטי-גולף וגור נמרים."
"גור נמרים!" נעתקה נשימתה של מרת קוּאַבָּארְל. גם בלכתה, אישה יוצאת-דופן זו צפויה ככל הנראה להותיר מאחוריה שובל של אי-נעימות.
"תראי, הוא נזנח כשעוד היה גור; הוא כבר די מגודל. עוף שלם כל יום וארנב בסוף השבוע – זה מה שהוא רגיל לקבל. בקר לא-מבושל מרגש אותו יתר על המידה. אל תטרחי לשלוח את הנהג. די מתחשק לי ללכת ברגל."
וליידי קרלוטה עקרה ויצאה ממעגל חייה של משפחת קוּאַבָּארְל.
ביאתה של מיס הופּ האמיתית, שטעתה בנוגע למועד ההגעה, זרעה מהומה שגברת טובה זאת לא הורגלה לעורר. אכן משפחת קוּאַבָּארְל הוּלכה שולל באופן מדאיב, אך להכרה זו נלוותה הקלה לא מבוטלת.
***
"איזו טרחה, קרלוטה יקירתי," אמרה המארחת שלה כשהאורחת המתעכבת הגיעה לבסוף; "איזו טרחה להחמיץ את הרכבת ועוד לבלות את הלילה במקום זר."
"לא טרחה," אמרה ליידי קרלוטה, "כלל וכלל לא, במה שנוגע אלי."
האם הקטע המשובש הוא חלק מהסיפור או טעות? האם לא חסר חלק באמצע?