שלושת השחיינים והחנווני המשכיל I ויליאם סארויאן (1981-1908)

רוב ימות השנה היו תעלות-המים יבשות, וכשלא היו יבשות היו גועשות. כשהפשירו השלגים ברכסי הסיירה-נבאדה התחילו המים בתעלות לגעוש, ואי-משם, אלוהים יודע מניִן, הופיעו צפרדעים וצבים, נחשי מים ודגים. בתקופת האביב חפזו המים, ועמם מירוץ הלב. אך כשהתחלף יְרַק השדות בחוּם, והפרחים היו לפרי, והחמימות הייתה לכבשן לוהט, האטו התעלות את מרוצתן, ובלב פשטה עצלות. המים הראשונים שירדו מההרים והגבעות היו קרים, מהירים ומפחידים – קרים ושוקקים מכדי למשוך אליהם גוף עירום של ילד.

לבד או בחבורה עמד לו הילד על שפת התעלה והביט במים רגעים רבים. ואז, בדחף שאינו בר-כיבוש, העיף מעליו את בגדיו, רץ וצלל פנימה, הגיח נושם ונושף ושחה אל העבר השני. אם היה ראשון החבורה לצלול, במהרה הלכו האחרים בעקבותיו כדי לא לשוב הביתה חפויי ראש. המים לא רק שהיו קרים, גם לא היה להם פנאי לילדים. מימי האביב היו ממש לא-ידידותיים.

באחד מימות אפריל צעדתי לתעלת-תומפסון עם דודני מוראד וחבר שלו, ג'ו בֶּטֶנקוּרט שמו, נער פורטוגזי, אשר מכל הדברים שבעולם אהב להיות חופשי לנפשו ולשוטט ברחובות. חדר הכיתה הִטפּיש את ג'ו והביכוֹ. אך מהרגע שהניח מאחוריו את חצר בית הספר היה נבון, טוב מזג, אדיש, נאמן ואיש-רעים מאין כמוהו. כמו שאמר עליו דודני מוראד: ג'ו הוא לא טמבל, הוא פשוט לא מעוניין בהשכלה. היה בוקר שבת מזהיר. לכל אחד מאתנו היו שני כריכי-נקניק ולכולנו יחד עשרה סנטים. החלטנו לצעוד לתעלה כדי להגיע לשם בשעות הצהריים, כחום-היום. הלכנו לאורך מסילת הברזל לקָלְוָה ובכביש הראשי למלאגה, אחר-כך מזרחה, דרך אזור הכרמים, עד תעלת-המים. כשאמרנו תעלת-תומפסון התכוונּו למקום מסוים – המקום שבו נפגשו הדרכים בגשר עץ ובשער הסכר. נהגנו לשחות מדרום לגשר. מערבית לתעלה היה אחו גדול, גדור, שבו רעו פרות וסוסים. מזרחית לה הייתה הדרך הכפרית. הדרך והתעלה נמשכו והלכו צד-בצד מיילים רבים. המים זרמו דרומה והגשר הבא היה במרחק שני מיילים. יום שחייה בתקופת הקיץ לא נשלם אלא אם שחה הנער לגשר השני, החליף כוח רגע קל בשדה-המרעה וחזר בשחייה נגד הזרם – מאמץ לא מבוטל.

עד שהגענו לתעלת  תומפסון התחלף זוהרו של הבוקר בקדרות חורפית שאין לטעות בה; בעצם – ראשיתה של סערה. המים סאנו, השמים היו אפורים, הלכו והאפילו, האוויר היה קר וזעֵף והנוף נראה ערירי ומשמים.

ג'ו בֶּטֶנקוּרט אמר, הלכתי כל הדרך לכאן כדי לשחות – אז גשם או לא גשם, אני שוחה.

גם אני.

אתה חכה, אמר דודני מוראד. אני וג'ו נראה מה המצב. אם הכול בסדר תוכל להיכנס למים. אתה בכלל יודע לשחות?

אוֹך, שתוק, אמרתי.

כך הייתי אומר תמיד כשהיה נדמה לי שמישהו העליב אותי לא במתכוון.

אז מה, אמר ג'ו בֶּטֶנקוּרט, אתה יודע?

בטח שאני יודע.

אם תשאל אותו, אמר דודני מוראד, הוא יודע לעשות הכול. יותר טוב מכל אדם אחר בעולם.

אף אחד מהם לא ידע כמה הייתי לא בטוח, אני עצמי, האם אני יודע או לא יודע לשחות במידה שתאפשר לי לצלול ולחצות את חשרת המים הקרים והגועשים. להודות על האמת, כשראיתי את המים הקרים והגועשים פחדתי, גם נמשכתי וגם נעלבתי.

אוֹך, תשתקו, אמרתי למים.

הוצאתי את ארוחתי ונגסתי באחד הכריכים. דודני מוראד סטר על ידי וכמעט שהפיל את הכריך למים.

אוכלים אחרי השחייה, אמר. אתה רוצה לחטף התכווצות-שרירים?

שכחתי לגמרי, כי גם פחדתי וגם  נמשכתי.

מכריך אחד לא חוטפים התכווצות-שרירים.

הוא יהיה טעים פי שתיים אחרי השחייה, אמר ג'ו.

הוא היה נער חביב מאוד. הוא ידע שאני מפחד וגם שאני מעמיד פנים. אני ידעתי שהוא מפחד ועם זאת ידעתי שהוא מחשב כל דבר קצת יותר בחוכמה ממני.

בואו נראה, אמר. אנחנו נשחה לצד השני, ננוח, נשחה חזרה, נתלבש, נאכל, ואם הסערה לא תעבור נשוב הביתה. אחרת, נשחה עוד קצת.

הסערה הזאת לא תעבור, אמר דודני מוראד. אם אנחנו רוצים לשחות צריך להזדרז.

בין כה וכה החל ג'ו פושט את בגדיו. דודני מוראד פשט את בגדיו ואני פשטתי את בגדי. יחד עמדנו ערומים על שפת התעלה והיבטנו במים הלא-ידידותיים. מיותר לומר שהמים לא עוררו כל חשק לצלול. אך חוץ מצלילה לא הייתה דרך-של-כבוד להיכנס למים. אם נכנסת בהליכה, סימן שאתה לא שחיין. אם קפצת והכנסת את רגליך ראשונה – זאת לא הייתה בדיוק חרפה, זה היה פשוט סגנון רע. אלא שהמים היו נטולי כל קסם, לא-ידידותיים בכלל ומבשרי-רע. בגלל מהירות המים נראה עברה השני של התעלה רחוק משהיה באמת.

בלי אומר קפץ ג'ו המימה. בלי אומר קפץ דודני מוראד המימה. השניות המעטות בין התזת-מים אחת לשנייה דמו לימים ארוכים בחלום חורפי, היות שלא רק הייתי נפחד, גם סבלתי מקור. בלי שאתן מוצא להמוני המילים שעינו את מוחי, קפצתי גם אני למים.

לא חלפו שלוש שניות ושמעתי את ג'ו צווח, את דודני מוראד צווח ואותי עצמי צווח. מסתבר שצללנו כולנו עד המרפקים בתוך מי-אפסיים, ולא נחלצנו אלא במאמצים רבים, כל אחד, אחרי שהגיח, חרד לגורלם של השניים האחרים. עמדנו שלושתנו במים הקרים והגועשים שקועים עד לברכיים בבוץ הרך.

הקפיצה למים הייתה מתנוחת עמידה. לו רצנו וצללנו המימה היינו נשארים תקועים בבוץ עד קרסולינו, הראש למטה והרגליים למעלה, עד הקיץ אם לא מאוחר יותר. כל זה הטיל בנו איזה פחד, ועם זאת גרם לנו שנרגיש כי שיחק מזלנו ונשארנו בחיים.

הסערה פרצה בעוד אנו עומדים בתעלה, בתוך הבוץ.

הגשם בין כך יתפוס אותנו, אמר ג'ו. לא משנה אם נישאר כאן עוד קצת.

רעדנו שלושתנו,אך ההיגיון אמר שיש לעשות כל מאמץ ולהפוך את העניין לשחייה. עומק המים לא הגיע גם לשלושה רגל [1 מטר בקירוב]; אף על פי כן הצליח ג'ו לקפוץ מתוך הבוץ ולחצות את התעלה בשחייה הלוך-ושוב.

שחינו זמן-מה, שנראה לנו כשעה ארוכה, אך לא עלה כנראה על חמש דקות. אחר כך יצאנו מן הבוץ והמים, התלבשנו ואכלנו את הכריכים שלנו בעמידה מתחת לעץ.

במקום שייפסק, גבר הגשם, ועל כן החלטנו לצאת הביתה מיד.

אולי נתפוס טרמפ, אמר ג'ו.

עד למלאגה הייתה הדרך הכפרית שוממה. נכנסנו לחנות והתחממנו ליד התנור. עשינו קופה משותפת וקנינו קופסת שימורי שעועית ולחם צרפתי. בעל החנות נקרא דארקוּס, מתושבי המקום. הוא פתח לנו את הקופסה, חילק את המנה לשלושה על שלוש צלחות נייר, נתן מזלג עץ לכל אחד וחתך למעננו את הלחם לפרוסות. הוא היה זקן שמראהו משונה וצעיר.

איפה הייתם, ילדים? אמר.

שחינו, אמר ג'ו.

שחיתם?

בטח, אמר ג'ו. אנחנו הראינו לנהר ההוא!

שכֹּה יְשַֹדדוּ אותי, אמר החנווני. ואיך היה?

העומק היה פחות משלושה רגל.

היה קר?

קר כמו קרח.

שכֹּה יַחרשו אותי. היה לכם שמח?

היה לנו שמח? שאל ג'ו את דודני מוראד.

ג'ו לא ידע אם היה שמח או משהו אחר.

אני לא יודע, אמר מוראד. כשצללנו נתקענו בבוץ עד למרפקים.

לא היה קל להיחלץ מהבוץ, אמר ג'ו.

שכֹּה יִזְמרו אותי, אמר החנווני.

הוא פתח קופסה נוספת של שימורי שעועית, הטיל ממנה מלוא-המזלג אל פיו ואת היתר חילק על שלוש צלחות הנייר.

אין לנו יותר כסף, אמרתי.

עכשיו סַפרו לי, ילדים, מה הביא אתכם לעשות את זה?

שום דבר, אמר ג'ו בנימה פסקנית של מי שסיבותיו רבות מכדי למנות אותן תוך רגע כשפיו מלא שעועית ולחם צרפתי.

שכֹּה יַערמו אותי בערמה וישרפו אותי, אמר החנווני. ועכשיו, ילדים, אִמרו לי – מאיזה מוצא אתם – ילידי קליפורניה או זרים?

כולנו ילידי קליפורניה, אמר ג'ו. אני נולדתי ברחוב ג' בפְרֶסנוֹ. מוראד נולד באיזשהו מקום בצד השני של מסילת הרכבת הדרום-פסיפית, אני חושב. ובן-דוד שלו גם כן מאיזשהו מקום בסביבה ההיא.

שכֹּה יַשקו אותי, אמר החנווני. ועכשיו אמרו לי, ילדים, איזה מין השכלה יש לכם?

אין לנו השכלה, אמר ג'ו.

שכֹּה יקטפו אותי מעץ ויזרקו אותי לארגז. ועכשיו אמרו לי, ילדים, איזה שפות זרות אתם מדברים?

אני מדבר פורטוגזית, אמר ג'ו. ולך יש השכלה?

אני בוגר אוניברסיטת ייל, ילדים, ואני לא מדבר פורטוגזית. ואתה, בני, מה אתך?

אני מדבר ארמנית, אמר דודני מוראד.

שכֹּה יִבצרו אותי ושילדה בת שלוש-עשרה תאכל אותי ענב-ענב. אני לא יודע מילה ארמנית ואני בוגר קולג' מחזור 1892. ועכשיו אמור לי, בני, מה שמך?

ארם גארוֹחְלאניאן.

אני חושב שתפסתי. גא-רוח-לאנ-יאן. זהו?

זהו.

ארם.

כן, אדוני.

ואיזה שפה זרה משונה אתה מדבר?

גם אני מדבר ארמנית. זה בן-דוד שלי, מוראד גארוחלאניאן.

שכֹּה יְשַֹֹדדו אותי, יִזמרו אותי, יערמו אותי בערמה וישרפו אותי, יקטפו מעץ – ומה עוד? יזרקו אותי לארגז, יִבצרו אותי, ונערה בת שלוש-עשרה תאכל אותי ענב-ענב. כן, רבותי, בחיי שזה שיא-השיאים. נתקלתם באיזה שרצים?

מה זה שרצים? tמר ג'ו.

נחשים.

לא ראינו אף נחש. המים היו שחורים.

המים שחורים, אמר החנווני. דגים היו?

לא ראינו אף דג, אמר ג'ו.

מכונית פורד נעצרה לפני החנות וקשיש יצא מתוכה, חצה את מרפסת העץ ונכנס אל החנות.

פתח לי בקבוק, אָבּוֹט, אמר האיש.

השופט הָרמוֹן, אמר החנווני, אני רוצה שתכיר שלושה מגדולי גיבוריה של מדינת קליפורניה הכבירה.

החנווני הצביע על ג'ו, וג'ו אמר, ג'וזף בֶּטֶנקוּרט – אני מדבר פורטוגזית.

סטיבן ל' הרמון, אמר השופט. אני מדבר קצת צרפתית.

החנווני הצביע על דודני מוראד, ומוראד אמר, מוראד גארוחלאניאן.

איזה שפה אתה מדבר? אמר השופט.

ארמנית, אמר דודני מוראד.

החנווני הושיט לשופט את הבקבוק הפתוח, השופט הרימו אל פיו, לגם שלוש לגימות גסות, טפח על חזהו ואמר, אני נורא גאה לפגוש קליפורני שמדבר ארמנית.

החנווני הורה עלי באצבע.

ארם גארוחלאניאן, אמרתי.

אחים? אמר השופט.

בני דודים.

היינו הך, אמר השופט. ועכשיו, אבוט, אמור לי בבקשה מהי הסיבה לחגיגה הזאת ולהתרגשותך הפיוטית חוץ מרוח-שטות?

נערים אלה חזרו זה עתה מלהראות לנהר הזקן, אמר החנווני.

השופט גמע עוד שלוש גמיעות גסות, טפח על חזהו שלוש טפיחות מתונות ואמר, חזרו מניִן?

חזרו זה עתה משחייה.

למישהו מכם יש חום? אמר השופט.

חום? אמר ג'ו. אנחנו לא חולים.

החנווני פרץ בצחוק רם.

חולים? נערים אלה, השופט, צללו ערומים במים השחורים של החורף ויצאו זוהרים בחומו של הקיץ.

גמרנו את השעועית והלחם. היינו צמאים, אך לא ידענו אם מותר לנו להפריע ולבקש כוס מים. לפחות אני לא ידעתי, אבל ג'ו, מסתבר, לא התחבט במחשבות.

מר אבוט, אמר. אפשר לקבל כוס מים?

מים? אמר החנווני. מים נועדו לשחייה, ילדי.

הוא נטל שלוש כוסות נייר, ניגש לחביונת עם ברז, פתח את הברז ומילא כל כוס בנוזל זהוב בהיר.

הרי לכם, ילדים. שתו את עסיס הפז של התפוח הזהוב. לא מוּגז.

השופט מזג לחנווני משקה מבקבוקו, הרים את הבקבוק אל פיו ואמר, לחיים, רבותי.

כן, אדוני, אמר ג'ו.

שתינו כולנו.

השופט פקק את הבקבוק, תחבוֹ בכיסו האחורי, הביט בכל אחד מאתנו יפה-יפה כאילו ביקש לזכור אותנו עד סוף ימיו ואמר, להתראות, רבותי. בית המשפט נפתח עוד חצי שעה. עלי לקבוע פסק-דין לאדם שאומר כי לקח סוס בהשאלה, לא גנב אותו. הוא מדבר מקסיקנית. האיש שטוען נגדו שהוא גנב מדבר איטלקית. שלום.

שלום, אמרנו.

אותה שעה כבר היו בגדינו כמעט יבשים, אך הגשם לא פסק.

אז תודה רבה, מר אבוט, אמר ג'ו. אנחנו צריכים לחזור הביתה.

על לא דבר, אמר החנווני. אני מודה לכם.

החנווני השתקע בשתיקה אשר הייתה מוזרה לגבי אדם שרגע קודם נשא קולו ברמה.

יצאנו מן החנות בשקט והתחלנו צועדים לאורך הכביש הראשי. הגשם היה כל-כך רך, שלא דמה לגשם כלל. לא הגעתי לשום דעה בעניין. ג'ו דיבר ראשון. מר אבוט הזה, אמר, הוא משהו.

השם שעל השלט הוא דארקוּס, אמרתי. אבוט הוא שמו הפרטי.

שם פרטי או שם משפחה, האיש הוא משהו.

גם אותו שופט הוא משהו, אמר דודני מוראד.

משכיל, אמר ג'ו. הייתי לומד צרפתית, אלא שאין לי עם מי לדבר.

צעדנו לאורך הכביש הראשי בשתיקה. מקץ רגעים אחדים התפזרו העננים השחורים, השמש יצאה, והרחק-הרחק במזרח, מעל רכסי הסיירה-נבאדה, ראינו קשת בענן.

בטח שהראינו לנהר הזקן, אמר ג'ו. האיש ההוא משוגע.

לא הייתי אומר, אמר דודני מוראד.

חלפה שעה שלמה עד שהגענו הביתה. כולנו הרהרנו בשני האנשים, ובאותו חנווני – האם היה משוגע או לא. אני הייתי סבור שהאיש אינו משוגע, אך היה נדמה לי שהתנהג קצת בשיגעון.

להתראות, אמר ג'ו.

הוא פנה והלך במורד הרחוב. אחרי כחמישים מטרים החזיר את ראשו ואמר משהו, כמעט לעצמו. מה? צעק דודני מוראד.

הוא היה, אמר ג'ו.

היה מה? צעקתי.

משוגע.

איך אתה יודע?

איך אפשר לבצור בן-אדם ושנערה בת שלוש-עשרה תאכל אותו ענב-ענב?

ונניח שהיה משוגע, אמר דודני מוראד. אז מה?

ג'ו תמך את סנטרו בידו ושקע בהרהורים. השמש זרחה בכל כוחה והעולם היה שטוף-אור.

אני חושב שהוא היה משוגע, צעק ג'ו.

הוא המשיך ללכת במורד הרחוב.

הוא היה משוגע ועוד איך, אמר דודני מוראד.

אז מה, אמרתי. אבל אולי הוא לא כזה כל הזמן.

החלטנו להניח לנושא עד שנצא שוב לשחות ואז נלך לבקר בחנות ונראה מה יקרה.

כעבור חודש, כאשר נכנסנו שלושתנו לחנות אחרי ששחינו בתעלת-המים, פגשנו שם חנווני, שהיה צעיר בהרבה ממר אבוט. גם הוא היה מבני-המקום.

מה אתם רוצים?

נקניקייה בחמישה סנטים ולחם צרפתי.

איפה מר דארקוס? אמר דודני מוראד.

נסע הביתה.

איפה זה?

איפשהו בקונטיקט, אני חושב.

כרכנו כריכים מהנקניקייה והלחם והתחלנו לאכול.

לבסוף שאל ג'ו את השאלה.

הוא היה משוגע?

טוב, אמר הצעיר, קשה להגיד. בהתחלה חשבתי שהוא משוגע. אחר כך החלטתי שלא. מהצורה שהוא ניהל את החנות, יכולת לחשוב שהוא משוגע. הוא נתן בחינם יותר ממה שהוא מכר. אבל חוץ מזה הוא היה בסדר גמור.

תודה, אמר ג'ו.

החנות הייתה עכשיו מסודרת ומאוד משעממת. יצאנו ופנינו ללכת הביתה.

הוא משוגע, אמר ג'ו.

מי? אמרתי.

הבחור שנמצא עכשיו בחנות, אמר ג'ו.

הצעיר ההוא?

כן. הבחור החדש שם בפנים שאין לו שום השכלה.

אני חושב שאתה צודק, אמר דודני מוראד.

כל הדרך הביתה לא מש מזיכרוננו החנווני המשכיל.

שכֹּה יְדַשנו אותי, אמר ג'ו כשנפרד מאתנו ופנה במורד הרחוב.

שכֹּה יקטפו אותי מעץ ויזרקו אותי לארגז, אמר דודני מוראד.

שכֹּה יִבצרו אותי ושנערה בת שלוש-עשרה תאכל אותי ענב-ענב, אמרתי אני.

בטח שהוא היה משהו. כעבור עשרים שנה החלטתי כי האיש היה משורר וכי ניהל את החנות באותו כפר קטן ודל אך ורק לשם הפיוט היומיומי ולא למען בצע כסף.

 

 

 

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *