"אֶמה אוהבת מוזיאונים", אמרה הלנה, "ואני חושבת שטוב בשבילה להביט בדברים שלא זזים, לשם שינוי, במקום הנַדנֵד הבלתי פוסק של הטלוויזיה. לא כמו אנחנו כשהיינו צעירות, שרלוט – למרות שאת לא היית כל כך דבוקה למכשיר כמוני."
"לא סבלתי לראות אנשים נושמים."
האחיות שוטטו עתה ב"מוזיאון האמריקאי" בקְלָבֶרטוֹן שבמחוז סאמֶרסֶט. זה היה ביקורה הראשון של שרלוט במקום.
"את מגיעה הנה לעתים קרובות?"
"כן. זה קפיצה מבריסטול, ואני אוהבת לקנות את הריבות המגונדרות בחנות שלהם. יקרות. אבל דברים מסורתיים אף פעם לא זולים. והנרי אוהב אותן. כדאי שתקחי משהו הביתה לאֶוֶרָרד."
"תזכירי לי."
אֶמה הייתה עסוקה אותו רגע בבהייה אל תוך טרקלין תקופתי. "השעון ההוא לא מתקתק," אמרה. "למה הוא לא מתקתק, אמא? אין לו חלקים פנימיים? אי-אפשר למתוח אותו כי הוא ישן מדי?" מבקרים אחרים חייכו, מלמלו, נראו כעומדים לפתוח בשיחה. "עכשיו אני רוצה לראות את הכלבים הכחולים."
הן המשיכו אל אולם עבודות-הטלאים. היו תלויות שם שמיכות של גזירי-בד מאוחים או מוטלאים, שהזהירו כמו להקת תוכים. אֶמה רצה מן האחת לשנייה, איתרה ובררה את הכלבים הכחולים מתוך בליל של ניצני-ורדים, גרזינים, כוכבים, עפיפונים, תפוחים, פָּרָשים וגברות עטופות רדידים סביב אברהם לינקולן בכובע צילינדר, ואז זנחה אותן ועברה אל שמיכה עם דגם גאומטרי בגוני לילך וחום דהה.
" 'הכתר של המלכה שרלוט' – זה בשבילך, דודה שרלוט. והנה 'שועל ואווזים'."
"חמודה, לא לגעת!"
צריך סבלנות, הרהרה שרלוט. בסך הכול הייתה מרוצה שאין לה ילדים. את עיניה צדה שמיכת-טלאים, מובלטת מן השאר, שהתחרתה בהצלחה בססגוניותן על ידי הפגנה רבת-תוקף של שחור על לבן. היא ניגשה אליה.
"זאת שמיכת-טלאים של אלמנות," אמרה הלנה. "צרה, כמו שאת רואה, למיטת-יחיד. אני מתארת לעצמי שאת מכינה אותה לעצמך אחרי שהבעל שלך מת. או שהחברות שלך מכינות. די זוועתי."
"לדעתי זאת שמיכה איומה," אמרה אֶמה.
שלושתן ירדו אל החנות, ושם הזכירו לשרלוט שהיא אמורה להביא אתה משהו לאֶוֶרָרד, והיא בחרה סוכריות מַרמַר. אחר-כך הסיעה אותה הלנה לתחנת-הרכבת ושם השמיעה את התודות ומילות-הפרדה שנוהגים להגיד על הרציף. "במיוחד נהניתי משמיכות-הטלאים," אמרה. "כלבים כחולים אפשר לראות עוד ועוד."
אבל בין בּאת' ולונדון ישבה שרלוט שקועה בסחרור-רגשות סהרורי, ישבה ותכננה את הדגם של שמיכת-הטלאים השחורה-לבנה שתכין לעצמה. עשויה משוּּשים-משוּּשים, וצרה, עבודה של חורף אחד לא יותר אחרי שתאסוף את החומרים: חצי-תריסר משוּּשים מדויקים, נייר עבה שעליו היא תחבר את הטלאים; מחטים דקות לתכים הקטנים; זוג סדינים. יהיה קצת קשה למצוא שחורים – את השחור ההוא, שחור-פיח חסר-ברק, שחור עמום של עורב מת. אולי תוכל למצוא בגדי-אבל יד-שנייה בחנויות הפנטזיה בצ'לסי. או שתמתן את החדגוניות הלבנה של הסדינים על ידי שימוש במגוון שחורים שזמינים לה: שאריות מווילונות-ההאפלה השחורים על חלונות הבית מתקופת המלחמה, שאמא שלה אמרה שאולי ישרתו אותה באחד הימים ושעדיין שמורים בקופסת-החתיכות שבאה לה בירושה, ושממנה שלפה פעם פיסות של כותנה צבעונית להכנת כיסוי-טלאים לכרית בשביל דודה-רבתא אֶמה – התחילה ולא סיימה. יש לה רדיד שחור שקנתה באוויניון; חתיכות של טַפְטָה שחורה; של סאטן; המון קטיפה שחורה. בעת שהעלתה מן הזיכרון את מבחר השחורים הללו, הלכה ונצטיירה בעיני רוחה הדוגמה של שמיכת-הטלאים. באמצע תהיה טבעת כפולה, ואולי משולשת, של משוּּשי קטיפה, שיכתרו בצפיפות משוּּשה ראשי מבְּרוֹקָד לבן של שמלת-כלולות. מן המרכז יתמשכו אל פינות השמיכה ארבעה אלכסונים שחורים ארוכים, וביניהם, במרווחים נדיבים, משוּּשים זרויי-כוכבים. שפוֹת השמיכה יהיו משוּּשים של זרי-קבורה משיקים זה לזה.
בערפול חושים יצאה מן התחנה, כי כל שאר הנוסעים יצאו, לקחה מונית בזבזנית לכתובת הרגילה בלי שתפסה שהיא נוסעת הביתה.
למחרת בבוקר, אחרי שאֶוֶרָרד תופף באצבע על הברומטר, לבש מעיל עליון ויצא אל המשרד (הוא היה שותף בחברה שמכרה בולי דואר נדירים), בחרה לה שרלוט את זוג הסדינים ואז יצאה לקנות מחטים דקות, פניה אל "פ' וילקנס, תיקוני חשמל ומכשירי-בית" – כי במשך הלילה עלה בדעתה כי משוּּשי-הבסיס יהיו מוצלחים יותר אם הם מדויקים בתכלית וגזורים מפח. מר וילקנס, שקרא להם משום מה שבּלונות, ידע בדיוק מהי כוונתה והבטיח להכין אותם תוך חצי שעה. את פסק-הזמן בילתה בחנות למזון-בריאות וקנתה לאֶוֶרָרד את המִיזְלִי שלו, אספה מן החנות את השבלונות וחזרה לדירה ב"פֶּריווייל מֶנשֶנז". עד שחזר הביתה כבר קיבצה את מרבית הנחוץ לה לזר הכפול של הקטיפה השחורה מסביב לבְּרוֹקָד של שמלת הכלולות, קיפלה והצפינה בציפית של כר והכינה ארוחת-ערב.
אותו לילה נפגמה חדוותה מהתקדמותו של זר הקטיפה השחור כשנוכחה לדעת כי כבר הספיקה לא מעט. בקצב הזה, שמיכת-הטלאים תיחטף מידיה, יתבטל עניינה כמו מחרוזת חינניות. עם כל טלאי נוסף ייגרע עוד מהנאתה שלה; הטלאי האחרון בשפה השחורה של המשוּּשים ישמוט אותה אל מעבר לסף והיא תשקע בשיממון המוכר. היא לא רצתה לתפור עוד שמיכת-טלאים, או כל מעשה-טלאים אחר. זאת הייתה הצהרת חייה היחידה, אחת ולא יותר. כשיצא אֶוֶרָרד הבוקר למשרד, לא מצאה עוז בנפשה להוציא את הציפית ממחבואה. כשחיברה את המשוּּשים הלבנים הראשונים, תפסה את ממדיה של שמיכת-טלאים אפילו למיטה יחידה. עדיין מוקדם לבָכּוֹת.
עד צהרי היום כבר ירד גשם ללא הפוגות. עצתו של הברומטר להצטייד במטרייה הייתה כרגיל צודקת. היה נעים לעבוד לקולות הגשם. הגשם ירד. היא עבדה. בין שתיים ושלוש אחר-הצהריים ניעור בה רעב עצום והיא טרפה במזווה ארוחה מאולתרת – בעל כורחה ארוחת-מלכים, כי הייתה מבוססת על שימורי מעדנים.
סוף-השבוע העכיר את נחת-רוחה. ליומיים במחיצתו של אֶוֶרָרד בבית כבר הייתה מורגלת, אבל לבזבז יומיים בלי תפר אחד בשמיכה היה עינוי. היא נחנקה מחוסר-מעש; חברתו הייתה מאוסה עליה מאי-פעם. ואי-מודעותו לכך העלתה שבעתיים את חמתה.
אך ככל שנקפו הימים ושמיכת-הטלאים גדלה, וסופי-השבוע השתלבו לה בדפוס קיומה כמו משוּּשים מחזוריים של אריג לא-נטמע שעד מהרה תתיר ותפרום – השתנתה גישתה; היא נהייתה שאננה, אפילו חנונה. היה מוזר להעלות בדעת כי אֶוֶרָרד, שתביעותיו ופלישותיו דחפו אותה לכזאת צייתנות ממורמרת עד שעצם המפגש עם שמיכת-הטלאים של אלמנות העמיד לה מטרה בחייה – אֶוֶרָרד זה יאצול עליה השפעה מיטיבה. בינתיים המשיכה עם השמיכה, ואף שלא נעלמו ממנה רימוזיה ובסך הכול שימרה את המערך המקורי – חשה צורך לשנות את האלכסון. הקו השחור היחיד לא היה מוטעם די הצורך, והיא שינתה אותו לשני קווים. זה, מצדו, הצריך בחינה מחדש של הפינות. הפתרון נמצא (הייתה לה בדיוק הכמות הנחוצה למשוּּשים מן הרדיד השחור) והנה נתקע לה חג-המולד, ונתקע גם אֶוֶרָרד. היא לא יכלה לקוות במאה אחוזים שהשַׁפַעַת העונתית שלו תחזיק אותו משתעל במיטה והרחק ממנה; אבל הייתה להוטה להגיע אל הפינות ולשנות אותן ואמרה לעצמה כי קצת פומביות תהיה הערובה המובטחת ביותר לסודיות שהייתה מרכיב חיוני בהנאתה. בערב חג-המולד מצא אותה אֶוֶרָרד בהגיעו הביתה כששמיכת-הטלאים על ברכיה. הוא הציץ בחפץ בזהירות כמו בבר-פלוגתא אפשרי. כשמצא אותו שם ביום המחרת וביום שלאחר מכן, התייחס הפעם לנוכחותו.
"מה זה, שרלוט – כל החתיכות האלה שאת תופרת יחד?"
היא פרשה לפניו את השמיכה.
"כמה יפה עשית. בשביל מה זה?"
"זאת תהיה שמיכת-טלאים."
"אהה. זה עוד לא גמור."
"לא. עוד לא."
היא תפרה על היריעה משוּּשה נוסף.
"את מרכיבה אותה ככל שאת מתקדמת?"
"ראיתי אחת כזאת ב'מוזיאון האמריקאי'."
"במוזיאון. כמה מעניין. גם שם זה היה שחור-לבן?"
"כן. זאת דוגמה מסורתית. קוראים לה שמיכת-טלאים של עורב."
"עורב? עורב? אני משער, שבגלל שהיא שחורה-לבנה. מאוד יצירתי."
היא תפרה, הוא חכך בדעתו.
"אני מתפלא שמשרד הדואר של ארה"ב לא משתמש בדגמים האלה – בעיקר עכשיו שהם כל כך מתעניינים בבולי זיכרון."
היא נזכרה בכלבים הכחולים, אבל התאפקה.
עד ראש-השנה החמיר השיעול של אֶוֶרָרד עד שהוצרך לוותר על השימוש במדחום. בעיני רוחה ראתה עצמה תופרת את השמיכה ליד מיטתו. בפועל הביא לו שותפו בול פורטו-ריקו סגול לשאול לדעתו. כשמצא שהוא מזויף, אסף כוח וחזר אל המשרד.
ככל שהתארכו הימים צברה השמיכה תאוצה. היא חרגה מגבולות הציפית והיה צורך לארוז ולהצפין אותה בתוך כיסוי-מיטה. כל בוקר היה נדמה כי גדלה במשך הלילה; כל יום הייתה צייתנית יותר, נוחה יותר להיענות. המשוּשים התיישבו במקומם כמו במשיכת מגנט. היה שם היגיון, היה עכשיו אופי. השחורים לסוגיהם הרכיבו דוגמה משל עצמם, כמו שמעמידים יחד גוניהם של שדות מעובדים. עבודתה המתנהלת בניחותא אפשרה לה להפליג בהרהורים – אך לא הרחק מדי פן תיפול טעות. היא שנאה טעויות, גם כאלה שיכלה לתקן. אך כשצפתה לְעתיד שבו תישן תחתיה, ובדין, טייל דמיונה אל יעדים אפשריים למסעות של אלמנה. אולי למחוז לינקולנשייר, ובו "שדות ארוכים של שעורה ושיפון" [מתוך "הגבירה משָלוֹט" מאת טניסון] על גדת נהר המתפתל לאטו, מכסה בלי קושי על פטפוטי הפלגים של טניסון. אחר כך, אוטובוס שקט חוצה-ארץ יראה לה את "הגֶדם של בוסטון" מצטייר על רקע שמי המזרח החיוורים, או ברכבת מתחנת צומת דוּקְרִיס היא תצפה בעמק בֶּלוואָר.
מאז נישואיה לא חרגה אל מחוץ ל"מחוזות הבית", וגם בהם ביקרה רק בעונות החופשה המורשות: נגיעה של ירק בפסחא, ובאוגוסט כתם של קיץ עם דודניו של אֶוֶרָרד בסארי. לפי שעה הרבתה לנסוע רק להלכה, מעיינת במדריכי-טיולים, במפות-דרכים ובלוחות-רכבת, אפילו ברשימה של נתיבי אוטובוס במזרח אנגליה שנפלה לידיה. שורה של "מדריכינו הקטנים" על הכוננית לצד מיטתה אישרו בפרוטרוט את קיומו של מה שהיה עד כה יציר הדמיון: כנסיות, סוגי עטלפים באֶסֶקס, בית-מחסה, מתקני-גז, גשר שאינו בשימוש, תעשייה מקומית, נוף מרהיב של רכס גבעות משתפל, שדה-קרב נשכח, אדמת-חומר, טיט חולי, סימני-הצפה, יערות-מחט, תעלה. כללית העדיפה את המידלנדס השגרתיים; שיאים רומנטיים, למשל קורנוול, יחכו קצת.
עוד היא תופרת, צעד אחר צעד אל פטירתו של אֶוֶרָרד – כל משושה קירב עוד את האירוע – והנה הלנה, שסרה ללונדון לביקור אצל התופרת, הגיעה ל"פֶּריווייל מֶנשֶנז". אחרי הֶרֶף של השתנקות, הביעה הלנה את התפעלותה למראה שמיכת-הטלאים שנותר רק רבע לסיומה.
"איזה מילוי תשימי?"
"מילוי?"
"נחוצה בטנה וגם תיפורים מלפנים אל הגב. אחרת זאת לא תהיה שמיכה. לזאת שהתפעלת ממנה במוזיאון היו בשוליים תיפורים בצורה של נבל – כנראה ביטוי לקשר חזק לאירלנד." הלנה המשיכה ודיברה על חוגי-בית לשמיכות-טלאים בניו-אינגלנד, והלכה לדרכה לפני שעת שובו המשוערת של אֶוֶרָרד.
לא נותר אלא לבלוע את הזעזוע, לשמוח שאפשר להמשיך במלאכה עד הקיץ ולהחליט באיזה דגם של תיפורים תשתמש להשלמת השמיכה. בכל מקרה, לא צורות נבל. שתי-וערב מהיר הוא המירב שיעלה בכוחה. כי בתוספת המשקל של הבטנה המרופדת תהיה השמיכה כבדה מדי להתמודד אתה בנוחיות, תהפוך את המלאכה ל"עבודה שחורה" – לחובה משפחתית נוספת, כמעט לאֶוֶרָרד נוסף.
היא התחילה לעשות טעויות, לסטות מתוואי הדוגמא, להשתמש בסאטן השחור במקום בשחור העכור יותר של יריעת הווילון. פעמיים תפרה משושה כשבטנו כלפי מעלה. החוט הסתבך, חמק מקוף-המחט. כשבאה להשחיל אותו מחדש, הוכרחה לכוון שוב ושוב ושוב, אוחזת במחט באחיזת-ברזל, תוקעת את החוט פנימה ביד רועדת. לבה הלם. אצבעותיה צבו.
בן-אדם עם שכל היה פורש למיטה, הרהרה. אך קול ההיגיון הזכיר לה את אֶוֶרָרד, מסתובב על מקומו באי-נחת, תלוי בה (איפה אני מוצא את המַקְלֶה? אוי ואבוי, החלב גלש שוב פעם! עם מה אני מנגב אותו?) בעוד היא מתייסרת בקדחת שיגרונית. זה לא הזמן להיות חסרת-ישע. שמיכת-האלמנות, גם אם כרגע היא מרפה את ידיה, בסך הכול היא בת-לוויה ממריצה.
הנה הגיעה לפינה האחרונה. אמצע מארס, והרוח המזרחית מייללת במורד הרחוב כמו גידופים של זונה [דימוי מתוך השיר "לונדון" מאת ויליאם בלייק] – ובדיוק אז מתרגשת עליה הצרה האחרונה, הכי טיפשית והכי נלעגת: נגמר לה החוט. היא ניערה מן הגב כמה מיחושים, התעטפה במעיל כבד, תחבה בזהירות את אצבעותיה הנפוחות אל תוך הכפפות, עיוותה את פרצופה אל מול הברומטר, ירדה במדרגות ויצאה החוצה. הרגישה כאילו הרוח מסחררת אותה אל מחוץ לגופה. שוב הייתה משוחררת, נוסעת לבדד בדרכים, שוב בלינקולנשייר. היא פנתה בכביש הצר החוצֶה את משטחי המְלֵחָה בינה לבין הים. הם התפרשו מעבריה, חסרי-פנים חסרי-גבולות. שום דבר לא יסתור אותם, לא לפני שגלי-הענק יתנשאו, האחד רודף את משנהו, ויישברו בקול-התרסקות חלול אל החוף. הרוח זרמה דרכה; היא נאבקה בה צעד-צעד והייתה ליחידה אחת עמה. בקרן הרחובות פֶּריווייל וסְבָסטוֹפּוֹל, קייטן בעל-גוף בכרזת-נופש התעופף מעל ראשה קורא בקול "סְקֶגנֶס [עיירת חוף] היא שיא הבריאות."
היא נאבקה להשיב לה את נשימתה ורק אז יכלה לבקש חוט ולהסכים בנימוס עם החנוונית שהרוח נורא סוערת, את לא חושבת? ואכן בדרך חזרה בקושי הייתה מסוגלת לצעוד ישר. הרוח עדיין שאגה באוזניה גם כשעמדה במבואה של "פֶּריווייל מֶנשֶנז" – לפניה שלושה גרמי מדרגות של שבע-עשרה מדרגות כל אחד. במישורת הראשונה היא עמדה מלכת. השאגה באוזניה השתנתה והפכה להלמות רועמת של גונג. היא השלימה את גרם המדרגות השני, פעמיים שבע-עשרה. הגונג לא פסק מהלמותו, אך כעת היא הייתה בלתי-רצופה – רעם על כל הבהוב של ברק מול עיניה. לרגלי גרם-המדרגות השלישי מעדה ונפלה. היא ראתה איך ידיה העטויות כפפות תופסות באוויר. שקית-נייר קטנה נשמטה מיד אחת. שני סלילי-חוטים חמקו מן השקית, התגלגלו לאורך המישורת וירדו במדרגות, תק-תק. עוד ביש-מזל. שפתיה ניסו להתפשק בצחוק, אך הפכו לעופרת. הרוח כיבתה את כל האורות, ולמטה במבואה התרוממו המים עוד ועוד. גל שביעי, גל-על, עוד יסתער במדרגות שהיא טיפסה בהן כל כך בקושי, יידחף בכל כוחו תחתיה, ויסחוף אותה משם כמו אניץ של עשב-ים. כבר בקושי חייתה כשאֶוֶרָרד כמעט כשל עליה. הוא קרא "הצילו! הצילו!" ונשף במשרוקית-המשטרה שהייתה תלויה לו דרך-קבע על טבעת-המפתחות.
"הייתה לה איזה בעיה בלב," אמר להלנה שהגיעה בבוקר המחרת. "זה היה צפוי בכל רגע. את לא מתארת לעצמך איזה הלם זה היה בשבילי. אני חושב שאני חייב לזוז." לא היה לו הרבה מה להגיד, אך הוא דיבר בלי סוף. "בהתחלה חשבתי שהרגו אותה. את מתארת לעצמך מה הרגשתי. יש כזאת אלימות בימינו – שום סניף דואר כבר לא בטוח. אף פעם לא הרגשתי נוח לעזוב אותה לבד. אבל הייתה לה איזה בעיה בלב. היא הייתה הכול בשבילי, הכול, שרלוט שלי המסכנה. לאן את חושבת שאני צריך ללכת?"
הלנה הרימה את שמיכת-הטלאים והתחילה לקפל אותה.
"ויש את השמיכה הזאת. מה עושים אתה? היא לא גמורה, כמו שאת רואה. שרלוט המסכנה, איזה ביש-מזל! זאת שמיכת עורב."
"עורב?"
"כן, כי זה הכול שחור-לבן – כמו הציפורים, היא אמרה."
"אני מבינה."
"ברור שאני לא יכול לקחת אותה אתי. אבל יהיה חבל לזרוק אותה. תוכלי לטפל בעניין, הלנה? זאת תהיה הקלה הגדולה. את תדעי איך לסיים אותה, וזה בטח לא ייקח הרבה זמן. לא שיש מה למהר עכשיו. ואחר כך תוכלי לשמור אותה, בתור זיכרון. אני בטוח שהיא הייתה שמחה שתשמרי אותה בשבילך. היא הייתה נורא חשובה לה."
