תא-הרכבת I ריימונד קארבר (1988-1938)

מֶיֶירס חוצה את אדמת צרפת אל שטרסבורג בקרון-רכבת מחלקה ראשונה לבקר את בנו שלומד שם באוניברסיטה. כבר שמונה שנים לא פגש את הנער. לא היו ביניהם שיחות טלפון בשנים האלה גם לא גלויית-דואר מאז שמֶיֶירס ואמו של הנער הלכו איש לדרכו – הבן נשאר אתה. תמיד סבר מֶיֶירס כי הניתוק הסופי הואץ בגלל התערבותו המזיקה של הנער בענייניהם האישיים.

בפעם האחרונה שמֶיֶירס פגש את בנו, הסתער עליו הנער בעת מריבה אלימה. קודם לכן עמדה אשתו של מֶיֶירס על יד המזנון ושמטה צלחות חרסינה בזו אחר זו אל רצפת חדר-האכילה. אחר כך עברה אל הספלים. "מספיק," אמר אז מֶיֶירס, וברגע זה התנפל עליו הנער. מֶיֶירס סטה הצדה ולפת את ראשו של הנער, בעוד הוא בוכה והולם באגרופיו על גבו וכליותיו של האב. הילד היה נתון כולו באחיזתו של מֶיֶירס, ומֶיֶירס ניצל זאת עד תום. הוא הטיח אותו אל הקיר ואיים כי יהרוג אותו. והתכוון לכך. "אני נתתי לך חיים," זכר מֶיֶירס את עצמו צועק, "ואני יכול לקחת אותם בחזרה."

עם שהוא מהרהר עתה באותו אירוע איום, הניד מֶיֶירס בראשו כאילו קרה הדבר למישהו אחר. אכן כך. עכשיו הוא פשוט לא אותו האדם. בימים אלה הוא חי לבד, וכמעט לא היה לו מגע עם אנשים מחוץ למקום עבודתו. בערב היה מאזין למוזיקה קלאסית וקורא ספרות על פיתיונות לעופות-מים.

הוא הדליק סיגריה והמשיך לבהות אל מחוץ לחלון הרכבת, מתעלם מהאיש במושב הסמוך לדלת שישן כשכובע משוך לו על עיניו. היה מוקדם בבוקר, וערפל היה תלוי על השדות הירוקים שחלפו בחוץ. מעת לעת ראה בית-משק ואת הבניינים סביבו, מוקפים כולם חומה. הוא הרהר כי זוהי אולי צורת חיים טובה – בבית ישן מוקף חומה.

היה עכשיו בדיוק אחרי שֵש. מֶיֶירס לא ישן מאז עלה על הרכבת במילנו באחת עשרה אמש. בצאת הרכבת ממילנו ראה עצמו בר-מזל שתא-הרכבת כולו לרשותו. הוא השאיר את האור דולק ועיין במדריכי-טיולים. למקרא הדברים חשב כי טוב היה עושה לו קרא על המקומות שנזכרים כאן לפני שביקר בהם. למשל, הצטער עכשיו לגלות דברים מסוימים על איטליה, בדיוק כשהוא עוזב אותה אחרי ביקור ראשון ומן הסתם אחרון.

הוא הניח את מדריכי-הטיולים הצדה במזוודתו, ואת המזוודה שם על המדף מעל ראשו והסיר את מעילו כדי שישמש לו שמיכה. הוא כיבה את האור וישב שם בקרון המוחשך בעיניים עצומות בתקווה שהשינה תיפול עליו.

אחרי מה שנדמה כזמן ארוך ובדיוק כשחשב שהוא עומד להירדם, התחילה הרכבת להאט. היא נעצרה בתחנה קטנה סמוך לבאזל. איש בגיל העמידה בחליפה כהה ובכובע נכנס לתא. האיש אמר משהו למֶיֶירס בשפה שמֶיֶירס לא הבין ואז הרים והניח את תיק-העור שלו על המדף. הוא התיישב מצדו השני של התא ויישר את כתפיו. אחר כך שמט את כובעו על עיניו. עד שהרכבת יצאה שוב לדרכה כבר נרדם ונחר חרישית. מֶיֶירס התקנא בו. כעבור דקות אחדות פתח פקיד רכבות שווייצרי את דלת הקרון והדליק את האור. באנגלית ובשפה נוספת – גרמנית הניח מֶיֶירס – הוא ביקש לראות את דרכוניהם. האיש בקרון הדף את כובעו לאחורי ראשו, מצמץ והושיט יד אל כיס מעילו. הפקיד עיין בדרכון, הציץ באיש מקרוב והחזיר לו את התעודה. מֶיֶירס הושיט את דרכונו. הפקיד קרא את הפרטים, בחן את התצלום, הביט במֶיֶירס, ורק אז הניד בראשו והחזיר לו את הדרכון. בצאתו כיבה את האור. האיש מול מֶיֶירס משך את הכובע על עיניו ופשט את רגליו. מֶיֶירס שיער כי האיש יחזור ויירדם מיד ושוב חש קנאה.

אחר כך הוסיף להיות ער והתחיל מהרהר על הפגישה עם בנו, שכעת הייתה במרחק שעות ספורות בלבד. איך יתנהג כשיראה את הנער בתחנה? האם עליו לחבק אותו? האפשרות הזאת עוררה בו אי-נוחות. או אולי יסתפק בהושטת יד ובחיוך, לכאורה שמונה השנים הללו לא היו ולא נבראו, ואז יטפח לנער על שכמו? אולי הנער יגיד לו כמה מילים: אני שמח לפגוש אותך. איך הייתה הנסיעה? ומֶיֶירס יגיד – יגיד משהו. הוא ממש לא ידע מה הוא הולך להגיד.

ואז עבר על פני התא בנחת מבקר-כרטיסים צרפתי. הוא הציץ במֶיֶירס ואז באיש הישן מול מֶיֶירס. אותו איש עצמו כבר ניקב את כרטיסיהם ולכן הסב מֶיֶירס את ראשו וחזר להביט בעד החלון. עוד בתים החלו לצוץ. אבל עכשיו לא היו חומות, והבתים היו קטנים יותר וסמוכים יותר זה לזה. במהרה, היה מֶיֶירס בטוח, הוא יראה כפר צרפתי. הערפל החל להתרומם. הרכבת צפרה והאיצה על פני הצטלבות עם מחסום. הוא ראה בחורה עם שער אסוף בסיכות, לבושה סוודר, עומדת עם אופניה וצופה בקרונות החולפים ביעף.

מה שלום אמא? אולי יגיד לנער אחרי שיפנו וילכו כברת דרך מן התחנה. מה אתה שומע מאמא? רגע אחד פרוע עלה בדעתו שאולי היא כבר מתה. אבל מיד הבין כי הדבר אינו סביר; הרי היה נודע לו על כך – היה שומע משהו בדרך זו או אחרת. הוא ידע כי אם ירשה לעצמו להמשיך ולהרהר על הדברים הללו, לבו עלול להישבר. הוא רכס את הכפתור העליון של חולצתו ותיקן את קשר העניבה. הוא הניח את מעילו על המושב הסמוך. הוא שרך את נעליו, קם ופסח על רגליו של האיש הישן. הוא פתח את הדלת ויצא מן התא.

בלכתו לאורך המסדרון אל קצה הקרון נאלץ מֶיֶירס להיסמך בידו על החלונות כדי לא לאבד את שיווי-המשקל. הוא סגר את דלתו של בית-השימוש הקטן ונעל אותה. אחר כך הזרים מים והתיז על פניו. הרכבת נכנסה אל עיקול בדרך באותה מהירות גבוהה עצמה ומֶיֶירס הוכרח להישען על הכיור הקטן כדי שלא ייפול.

מכתבו של הנער הגיע אליו לפני חודשים ספורים. המכתב היה קצר. היה כתוב בו כי הוא חי בצרפת ובשנה האחרונה הוא לומד באוניברסיטה של שטרסבורג. לא היה מידע נוסף על מה בדיוק קפץ עליו שעבר לצרפת, גם לא מה עשה בכל השנים שקדמו לצרפת. ברוח זאת, הרהר מֶיֶירס, גם לא היה כל אזכור לאמו של הנער – שום רמז לשלומה או למקום מגוריה. עם זאת, ובאופן מפתיע למדי, חתם הנער את המכתב במילה "באהבה", והדבר העסיק את מֶיֶירס לא מעט. לבסוף הוא השיב על המכתב. אחרי עיון בדבר כתב שהוא שוקל איזה זמן לצאת לטיול קטן באירופה. האם הנער מעוניין לפגוש אותו בתחנת הרכבת בשטרסבורג? את המכתב חתם במילים "באהבה, אבא." אחרי ששמע שוב מהנער, עשה את הסידורים הנחוצים. עלה לפתע בדעתו כי בעצם אין אף אחד חוץ ממזכירתו וכמה עמיתים שהוא חש צורך לספר להם על נסיעתו. נצברו לזכותו שישה שבועות של חופשה בחברה להנדסה שעבד בה והוא החליט לנצל את מלוא הזמן לנסיעה. הוא בירך על המעשה גם אם לא התכוון עכשיו  לבלות את כל פרק-הזמן הזה באירופה.

תחילה נסע לרומא. אבל אחרי כמה שעות של שוטטות ברחובות לבדו, ניחם בלבו שלא הצטרף לקבוצה. הוא היה בודד. הוא נסע לוונציה, שהוא ואשתו דיברו תמיד על רצונם לבקר בה. אבל ונציה הייתה מאכזבת. הוא ראה גבר קטוע-יד אוכל דיונון מטוגן, ובכל פינה נפלו עיניו על בניינים מלוכלכים, מרובבים כתמי מים. הוא עלה על רכבת למילנו, השתכן במלון של ארבעה כוכבים והעביר את הערב בצפייה במשחק כדורגל בטלוויזיה סוני צבעונית עד סיום השידורים. בבוקר המחרת הוא קם והסתובב בעיר עד שהגיע הזמן לעלות על הרכבת. הוא תכנן כי עצירת-הביניים בשטרסבורג תהיה שיאו של הטיול. כעבור יום-יומיים, ואולי שלושה ימים – תלוי במצב הדברים – הוא ייסע לפריז ויטוס הביתה. כבר נמאס לו לנסות להבהיר את רצונו לזרים והיה שמח לחזור.

מישהו ניסה את כף-המנעול לבית-השימוש. מֶיֶירס גמר לתחוב את החולצה למכנסיים. הוא רכס את החגורה. ואז פתח את הדלת ובתואם עם תנודות הרכבת התקדם חזרה אל תאו. רק פתח את הדלת הבחין כי מעילו הוזז. הוא היה מונח על מושב אחר מאשר קודם. הרגשתו הייתה שהנה נקלע למצב מגוחך ועם זאת לא פשוט כלל. לבו החיש את דופקו בעת שהרים את המעיל. הוא תחב את ידו אל הכיס הפנימי ושלף את דרכונו. את ארנק הכסף החזיק בכיס המכנסיים. כך שהדרכון והארנק היו עדיין ברשותו. הוא פשפש בשאר כיסי המעיל. מה שחסַר הוא המתנה שקנה לנער – שעון יד יפני יקר שרכש בחנות ברומא. מתוך זהירות שמר את השעון בכיס הפנימי של המעיל. ועכשיו השעון נעלם.

"",Pardon הוא אמר לאיש הרבוּץ על המושב, רגליו פשוטות לפנים, כובעו מכסה את עיניו. "".Pardon האיש הדף את הכובע אחורנית ופקח את עיניו. הוא כינס את אבריו והזדקף והביט אל מֶיֶירס. עיניו היו גדולות. אולי היה בעיצומו של חלום. ואולי לא.

מֶיֶירס אמר, "ראית מישהו נכנס הנה?"

היה ברור שהאיש אינו מבין על מה מֶיֶירס מדבר. הוא המשיך לנעוץ בו מבט של אי-הבנה גמורה. אך אולי זה משהו אחר, אמר מֶיֶירס בלבו. אולי כיסה המבט אל עורמה ורמייה. מֶיֶירס ניער את מעילו למקד את תשומת לבו של האיש. אחר כך הכניס יד לכיסו וחיטט. הוא הפשיל את שרוולו והצביע על שעון-היד שלו עצמו. האיש הביט במֶיֶירס ואחר בשעונו. הוא נראה משתומם. מֶיֶירס תופף על לוח השעון. את ידו השנייה הכניס לכיס המעיל והתראה כמי שמבקש לקחת משהו. שוב הצביע על השעון  ונופף באצבעותיו, בתקווה שבכך הוא מסמן כי שעונו פרח מבעד לדלת.

האיש משך בכתפיו והניד ראשו לשלילה.

"לעזאזל," אמר מתוך תסכול. הוא לבש את מעילו ויצא אל המסדרון. לא עמד בו הכוח להישאר בתא אף רגע נוסף. הוא פחד שהוא עלול לחבוט באיש. הוא בלש בעיניו לאורך המסדרון כאילו הוא עשוי לראות את הגנב ולזהותו. אבל לא היה שם איש. אולי האיש שחלק אתו את התא לא לקח את השעון. אולי מישהו אחר, אולי האיש שניסה את כף-המנעול לבית-השימוש חלף על פני התא, עינו צדה את המעיל ואת האיש הישן והוא פשוט פתח את הדלת, חיטט בכיסים, סגר את הדלת והמשיך בדרכו.

מֶיֶירס התקדם לאטו לקצה הקרון, מציץ בשאר התאים. הקרון הזה, של המחלקה הראשונה, לא היה עמוס, בכל תא היו נוסע או שניים. רובם ישנו, או נראו ישנים. עיניהם היו עצומות וראשיהם שמוטים לאחור על גב המושב. באחד התאים ישב איש בן-גילו בקירוב והביט מבעד לחלון בנופי הכפר. כשעצר ליד מחיצת הזכוכית והציץ אליו פנימה, נסב האיש ונעץ בו מבט זועם.

מֶיֶירס חצה ועבר אל קרון המחלקה השנייה. התאים בקרון הזה היו צפופים – לעתים חמישה-שישה נוסעים בכל תא, והאנשים, אפשר היה להבחין מיד, היו יותר נואשים. רבים היו ערים – קשה היה לישון בתנאים האלה – ובעוברו הסבו אליו את מבטיהם. זרים, חשב. היה ברור לו כי אם האיש בתאו הוא לא זה שלקח את השעון כי אז הגנב בא מאחד התאים האלה. אבל מה יוכל לעשות? העסק אבוד. השעון נעלם. הוא עכשיו בכיסו של מישהו אחר. קשה להאמין כי יוכל להסביר למבקר-הכרטיסים מה קרה. וגם אם יוכל, אז מה? הוא עשה את דרכו חזרה אל תאו. הוא הציץ פנימה וראה כי האיש התפרקד שוב וכובעו מכסה את עיניו.

מֶיֶירס פסח על רגליו של האיש והתיישב במושבו שליד החלון. הוא הרגיש הלום-כעס. כעת כבר היו בעיבורי העיר. בתי-משק ואדמות מרעה פינו את מקומם למפעלי-תעשייה ובחזיתם שמות קשים להגייה. הרכבת התחילה להאט. מֶיֶירס כבר יכול להבחין במכוניות בחוצות העיר, ובעוד מכוניות ניצבות בטור בהצטלבויות הכביש עם מסילת הברזל. הוא קם והוריד את מזוודתו. הוא החזיק אותה בחיקו והסתכל מבעד לחלון במקום המתועב הזה.

צץ פתאום בתודעתו כי הוא בעצם אינו מעוניין לפגוש את הנער. ההכרה הזאת היכתה בו, ולרגע חש איך צרות-הלב הזאת מאפסת אותו. הוא ניער את ראשו. בכברת-חיים מלאה מעשי-איוולת, הנסיעה הזאת היא אולי האיוולת הגדולה ביותר שעשה מעודו. אך האמת היא שאין לו שום חשק לפגוש את הנער שהתנהגותו ניכרה אותו כבר מזמן מחיבתו של אביו. פתאום נזכר, ובמלוא הבהירות, בפניו של הנער כשהסתער עליו אותו יום, וגל של מרירות שטף אותו. הנער הזה מָצה ממֶיֶירס את עלומיו. הפך את הבחורה הצעירה שחיזר אחריה והתחתן אתה לאישה עצבנית, לשתיינית, למושא רחמיו או, לסירוגין, הצקותיו. מדוע, בשם שמים, תהה מֶיֶירס בינו לבינו, היה עליו לעשות דרך כל כך ארוכה כדי לפגוש אדם שהוא מתעב? הוא אינו רוצה ללחוץ את ידו של הנער, היד של אויבו, לא לטפוח על שכמו ולקשור שיחה תפלה. הוא אינו רוצה להיאלץ לשאול אותו לשלום אמו.

רכון היה קדימה על מושבו והנה נכנסה הרכבת אל התחנה. הודעה בצרפתית הושמעה ברמקול. האיש שמול מֶיֶירס התחיל להתנועע. הוא התקין את כובעו והזדקף במושבו ואז בקעה מן הרמקול הודעה נוספת בצרפתית. מֶיֶירס לא הבין דבר מן הנאמר. עצבנותו גברה בעת שהרכבת החלה להאט עד שעצרה. הוא החליט לא לצאת מן התא; הוא ימשיך לשבת במקומו עד שתצא מן התחנה. הוא ימשיך לשהות ברכבת, ימשיך אתה לפריז, ממש כך. הוא הציץ בזהירות מן החלון פן יראה את פרצופו של הנער דבוק אל השמשה. לא היה לו מושג מה יעשה במקרה כזה. הוא חשש שהוא עלול לנופף באגרופו. כמה אנשים עמדו על הרציף לבושים מעילים וצעיפים, מטענם לידם, ממתינים לעלות לרכבת. עוד כמה אנשים המתינו, בלי מזוודות,  ידיהם בכיסים, מצפים מן הסתם לפגוש מישהו. בנו לא היה בין הממתינים, אך אין זאת אומרת שהוא לא נמצא שם איפשהו. מֶיֶירס הוריד את המזוודה מחיקו אל הרצפה והתקדם טיפין-טיפין אל שפת המושב.

האיש שמולו פיהק עתה והביט דרך החלון. עכשיו הפנה את מבטו אל מֶיֶירס. הוא הסיר את כובעו והעביר כף-יד בשערו. אחר כך חבש שוב את הכובע, קם ומשך את תיקו מן המדף. הוא פתח את דלת התא. אך טרם יֵצא, הפך את פניו וסימן בידו בכיוון התחנה.

"שטרסבורג," אמר.

מֶיֶירס הסב את פניו.

האיש המתין רגע נוסף ואז יצא אל המסדרון עם התיק, ועם השעון – מֶיֶירס היה בטוח בכך. אך זאת הייתה הקטנה בדאגותיו עתה. שוב הציץ מבעד לחלון. גבר עם סינר עמד בדלת התחנה ועישן סיגריה. האיש עקב במבטו אחרי שני פועלי רכבת שהסבירו משהו לאישה בחצאית ארוכה שהחזיקה תינוק בזרועותיה. האישה הקשיבה ואז הנהנה ושוב הקשיבה. היא העבירה את התינוק מזרוע לזרוע. הגברים המשיכו לדבר. היא הקשיבה. אחד מהם משמש את התינוק בסנטרו. האישה הביטה כלפי מטה וחייכה. היא שוב הסיטה את התינוק, והקשיבה עוד קצת. מֶיֶירס ראה זוג צעיר מתחבק על הרציף במרחק-מה מן הקרון שלו. והנה הרפה הצעיר מן הצעירה. הוא אמר משהו, הרים את מזוודתו ופנה לעלות על הרכבת. האישה הסתכלה אחריו בלכתו. היא הגיעה יד אל פניה, נגעה בעין אחת ואז בשנייה בשורש כף היד. כעבור רגע ראה אותה מֶיֶירס מתרחקת במורד הרציף, עיניה תלויות בקרונו, כאילו היא מתחקה אחר מישהו. הוא הסב א מבטו מהאישה והציץ בשעון הגדול שמעל חדר ההמתנה. הוא סקר את הרציף לכל אורכו. לא היה זכר לנער. אולי איחר לקום ואולי שינה גם הוא את דעתו. כך או כך, מֶיֶירס חש רווחה. שוב הביט בשעון ואז באישה הצעירה שנחפזה אל החלון שלידו ישב. מֶיֶירס נרתע אחורנית כאילו היא עומדת להלום בשמשה.

דלת התא נפתחה. הצעיר שראה בחוץ סגר את הדלת מאחריו ואמר Bonjour. בלי שחיכה לתשובה הטיל את מזוודתו אל המדף למעלה וניגש אל החלון. Pardonnez-moi. הוא משך והוריד את החלון. "מארי," אמר. הצעירה החלה לחייך ולבכות בו-זמנית. הצעיר משך את ידיה אליו והחל נושק לאצבעותיה.

מֶיֶירס הסיט את מבטו וחשק את שיניו. הוא שמע את קריאותיהם האחרונות של פועלי-הרכבת. מישהו שרק במשרוקית. בתוך כך החלה הרכבת להתרחק מהרציף. הצעיר הרפה מידיה של האישה אך הוסיף לנופף אליה בעוד הרכבת מתגלגלת קדימה.

אבל טרם הרחיקה הרכבת מעט אל מגרש-המסילות תחת כיפת השמים, הרגיש מֶיֶירס שהיא עוצרת בבת אחת. הצעיר סגר את החלון וניגש את המושב הסמוך לדלת. הוא הוציא עיתון ממעילו והתחיל קורא. מֶיֶירס קם ופתח את הדלת. הוא פסע אל קצה המסדרון, אל מקום חיבורם של הקרונות. הוא לא הבין מדוע הם נעצרים. אולי קרתה תקלה. הוא ניגש אל החלון. אך כל מה שנגלה לו הוא מערכת סבוכה של מסילות, שעליהן הרכיבו את הרכבות – קרונות הוסרו או הועברו מרכבת לרכבת. הוא התרחק מהחלון. על השלט בדלת המוליכה אל הקרון הבא היה כתוב Poussez. מֶיֶירס הלם בשלט באגרופו והדלת נפתחה. שוב נמצא בקרון המחלקה השנייה. הוא חלף על שורה של תאים, מלאים אנשים שהכינו עצמם לנסיעה ממושכת. היה עליו לברר אצל מישהו לאן הרכבת נוסעת. בעת קניית הכרטיס הבין כי הרכבת לשטרסבורג ממשיכה לפריז, אך חש כי לא לפי כבודו לתקוע ראש באחד התאים ולשאול: Paree? או איך שלא הגו את השם –  כאילו הוא שואל האם הגיעו אל היעד. הוא שמע קול חזק של נקישת מתכת והרכבת נסוגה קצת אחורנית. שוב ראה את תחנת הרכבת ושוב חשב על בנו. אולי הוא עומד אי-שם מאחור, חסר-נשימה מן הריצה אחרי שמיהר להגיע אל התחנה, תמֵה מה קרה לאביו. מֶיֶירס  נד בראשו לשלילה.

הקרון חרק וגנח מתחתיו, ואז משהו נתפס והחליק בכבדות אל מקומו. מֶיֶירס הביט החוצה אל מבוך המסילות והסתבר לו שהרכבת התחילה שוב לנסוע. הוא הסתובב ואץ בחזרה אל קצה הקרון וחצה ועבר חזרה אל הקרון שבו נסע קודם. הוא צעד במסדרון לעבר תאו. אך הצעיר עם העיתון לא היה שם. והמזוודה של מֶיֶירס נעלמה. מסתבר שאין זה התא שלו. בחלחלה תפס כי הם ניתקו והפרידו את הקרון שלו בזמן שהרכבת עמדה במגרש-המסילות וחיברו לרכבת קרון נוסף של מחלקה שנייה. התא שמֶיֶירס עמד עתה לפניו היה מלא מפה-לפה גברים קטנים כהי-עור שדיברו במהירות בשפה שמֶיֶירס שמע עתה לראשונה. אחד מהם סימן לו להיכנס, והאנשים נערכו לפנות לו מקום. על התא שרתה כמדומה אווירה של חברותה. האיש שסימן לו צחק וחילק לשניים את המרחב שלצדו.  מֶיֶירס התיישב בגבו אל כיוון הנסיעה. הנוף הכפרי מחוץ לחלון החל חולף במהירות גדלה והולכת. לרגע היה לו רושם שהנוף נורֶה ממנו והלאה. הוא נוסע לאנשהו, זה היה ברור. ואם הוא נוסע בכיוון ההפוך – זה יתברר לו במוקדם או במאוחר.

הוא נשען לאחור ועצם את עיניו. האנשים המשיכו לדבר ולצחוק. קולותיהם כאילו הגיעו אליו ממרחק. עד מהרה הפכו הקולות לחלק מתנועת הרכבת – ולאט-לאט הרגיש מֶיֶירס שהוא נישא, ואז נמשך פנימה, אל תוך שינה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.