"תודה בעד האש" I סקוט פיג'רלד (1940-1896)

מרת הנסון הייתה אישה יפה בת ארבעים, מעט דהה, שמכרה מחוכים וחגורות-בטן מחוץ לשיקגו. מעגל הפעילות שלה סובב שנים רבות את טולדו, לימה, ספרינגפילד, קולומבוס, אינדיאנפוליס ופורט-ויין, והעברתה לאזור איווה-קנזס-מיזורי הייתה קידום, כי לחֶברה שהעסיקה אותה הייתה אחיזה איתנה יותר דווקא מערבית לנהר אוהיו.

ממזרח, היכרותה עם חוג לקוחותיה הייתה של פטפוטי-חולין, ומעת-לעת הוזמנה למשקה או לסיגריה במשרדו של הקונה אחרי סיום עסקה. אך במהרה גילתה כי במחוז החדש שלה הדברים הם שונים. לא רק שמעולם לא שאלו אותה אם היא רוצה לעשן, פעמים רבות שאלתהּ האם אכפת למישהו אם תעשן נענתה בנימת התנצלות-למחצה במילים "לא שלי אכפת, אלא יש לזה השפעה רעה על העובדים".

"אה, כמובן, אני מבינה".

לעישון הייתה לא פעם משמעות רבה בעיניה. היא עבדה קשה מאוד, ולעישון הייתה יכולת-מה לרָפּוֹת ולהרגיע אותה נפשית. היא הייתה אלמנה, והיות שלא היו לה בני משפחה קרובים שאפשר לכתוב להם בערבים, ושיותר מסרט בשבוע הציק לעיניה, הפך העישון לסימן-קריאה חשוב אחרי יום שהוא נסיעת עונשין בכבישים.

השבוע האחרון של נסיעתה הראשונה במסלול החדש הביא אותה אל קנזס-סיטי. היה אמצע-אוגוסט, והיא הרגישה קצת בודדה בין כל אנשי-הקשר החדשים, ועל כן שמחה מאוד כשפגשה בדלפק-הקבלה של אחת החֶברות אישה שהכירה עוד בשיקגו. היא התיישבה להמתין ובמהלך השיחה ביררה מעט על האדם שהיא עומדת לפגוש.

"יהיה לו אכפת אם אעשן?".

"מה? אלוהים אדירים, בטח!" אמרה חברתה. "הוא תרם כסף בעד החוק נגד עישון".

"אה, טוב. אני מודה לך על העצה – מודה מאוד".

"כדאי שתקפידי על כך בכל הסביבה", אמרה חברתה. "בעיקר עם גברים מעל חמישים. אלה שלא השתתפו במלחמה. איש אחד אמר לי פעם שמי שהשתתף במלחמה לא יתנגד אף פעם לכאלה שמעשנים".

אך במקום הבא שעצרה בו נתקלה מרת הנסון ביוצא מן הכלל. הוא נראה כבחור נעים-הליכות, אלא שעיניו ננעצו מתוך היקסמות שכזאת בסיגריה שהקישה כנגד ציפורן אגודלה, שהיא הזדרזה להסתיר אותה. גמולה היה שהצעיר הזמין אותה לארוחה, ובמהלכה היא השיגה לה הזמנה מכובדת של סחורה.

אחר כך התעקש להסיע אותה ליעד הבא, אף שהיה בכוונתה למצוא לה מלון בסביבה ולינוק שלוש יניקות מהסיגריה בשירותים.

זה היה אחד מאותם ימים מרובי-המְתנות – כולם היו עסוקים, או שאיחרו, ונראה כי כאשר לקוח כן הופיע, הוא היה מסוג הגברים מחודדי-הפרצוף שרואים בעין רעה התפנקויות אצל אחרים, או שהיו אלה נשים שמסוּרות מרצון או לא-מרצון לאופן חשיבתם של גברים מהסוג ההוא.

מאז ארוחת הבוקר עדיין לא עישנה, ופתאום עלה בדעתה כי זאת הסיבה לחוסר-הסיפוק העמום שהרגישה בסוף כל פגישה בלי קשר למידת הצלחתה העסקית.

נוהגת הייתה להגיד, "כמובן, הכול זה גומי וקנבס, אך אנחנו מצליחים לחבר ביניהם בצורה אחרת. עלייה של שלושים אחוזים בשנה אחת בפרסום הארצי מדברת בעד עצמה".

ובינה ובינה חשבה, לו רק יכולתי למצוץ שלוש מציצות מהסיגריה הייתי מסוגלת למכור גם מחוכים שיצאו מהאופנה מעצם-לווייתן.

נשאר לה בית-מסחר אחד לפקוד, אך הפגישה הייתה רק בעוד חצי שעה. בדיוק די זמן לגשת למלון שלה, אך לא הייתה מונית בטווח-עין, והיא צעדה אפוא במורד הרחוב וחשבה לה, אולי אני צריכה לוותר על סיגריות. אני מתחילה להיות מכורה לסמים.

ממול ראתה את הקתדרלה הגותית. הקתדרלה נדמתה גבוהה מאוד, ופתאום צלחה עליה רוח: אם כמות כזאת של קטורת עלתה במגדלים לאלוהים, קצת עשן באולם-המבואה כבר לא ישנה הרבה. למה שיהיה אכפת לאלוהים יתברך אם אישה עייפה תיקח לה כמה מציצות במבואה?

אף על פי כן, גם בתור מי שאינה קתולית, המחשבה הייתה עבֵרה על המוסר. כל כך חשוב שהיא תעשן את הסיגריה שלה אם בכך היא עלולה לפגוע בהמון אנשים אחרים?

ובכל זאת. לא יהיה לו אכפת, המחשבה לא הרפתה ממנה. בזמנים שלו, אפילו לא גילו עדיין את הטבק…

היא נכנסה אל הכנסייה; אולם-המבואה היה חשוך, והיא גיששה אחר גפרור בתיקה, אך לא מצאה.

אלך ואקח לי אש מאחד הנרות שלהם, חשבה.

את אפלוליתו של אולם-התווך הפר רק זֶלֶף של אור באחת הפינות. היא פסעה לעבר הבהרת המטושטשת וגילתה כי לא נוצרה מאור של נר, וכי בכל מקרה היא קרובה להיעלם – זקן אחד עמד בדיוק לכבות את מנורת השמן האחרונה.

"אלה מנחות מקודשות", אמר. "אנחנו מכבים אותם בלילה. למי שנותנים אותם חשוב יותר לחסוך אותם למחר מאשר שידלקו כל הלילה".

"אני מבינה".

הוא כיבה את האחרונה. כעת לא נותר אור בקתדרלה, חוץ מנברשת חשמלית גבוה מעל ראשם ומנורת-התמיד לפני הסקרמנט.

"לילה טוב", אמר השמש.

"לילה טוב".

"אני מתאר לעצמי שבאת הנה להתפלל".

כן, נכון".

הוא פנה משם אל לשכת כלי-הקודש. מרת הנסון כרעה על ברכיה והתפללה.

חלף זמן רב מאז התפללה. בקושי ידעה לְמה להתפלל, ועל כן התפללה לשלום המעביד שלה ולשלומם של הלקוחות בדס-מוינס ובקנזס-סיטי. כשסיימה, הזדקפה מכריעתה. צלם של המדונה השקיף עליה מטה מאחת הנישות, שישה רגל מעל ראשה. היא התבוננה בו בעיניים מצומצמות. ואז קמה על רגליה וצנחה שוב בלאוּת על מושבה בפינת הספסל. בדמיונה ירדה אליה המדונה כמו במחזה "הנס" ומילאה את מקומה ומכרה מחוכים וחגורות-בטן והייתה עייפה בדיוק כמוה. מרת הנסון ישנה אז כנראה דקות אחדות.

היא הקיצה אל תוך ההכרה שמשהו השתנה, ולאט לאט תפסה כי נודף באוויר ריח מוכר שאיננו קטורת וכי אצבעותיה צורבות. ואז הבחינה כי הסיגריה שבידה דלוקה – בוערת.

עודנה רדומה מכדי לחשוב, ינקה יניקה מן הסיגריה כדי לשמר את השלהבת שלא תכבה. אחר נשאה את עיניה בחצי-העלטה אל הנישה האפלולית של המדונה.

"תודה בעד האש", אמרה.

אלא שלא נראה לה כי די בכך, ועל כן ירדה על ברכיה, בעוד העשן מסתלסל מעלה מהסיגריה שבין אצבעותיה.

"תודה רבה בעד האש", אמרה.

 

 

 

 

 

 

תגובה אחת בנושא “"תודה בעד האש" I סקוט פיג'רלד (1940-1896)”

  1. מקסים. חובק כה יפה ובאמפטיה כה רבה
    את הבדידות והנחמה, הרגעית לפחות
    לא הייתי מזהה את סקוט פיצ'רלד ככתוב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.