אצל אנשים מסוימים לא תמצאו גוונים; רק צבעים ראשוניים גולמיים. ג'ון בּוֹדמן היו שרוי תמיד בקיצוניות אחת או אחרת. סביר שלא הייתה לכך משמעות רבה אלמלא התחתן עם אישה שטבעה היה זהה בדיוק לשלו.
בלי ספק קיימת בעולמנו האישה המתאימה בדיוק לכל גבר שהוא למטרת נישואין וגם אותו הדבר בהיפוכו. אך אם מביאים בחשבון כי לבן-אדם יוצא להתוודע רק למאות ספורות של אנשים, ומתוך מאות ספורות אלה הוא מכיר מקרוב רק תריסר או פחות, ומתוך התריסר הוא עושה לו רק ידיד או שניים – אפשר לראות בקלות (אם זוכרים את המיליונים הרבים שאוכלוסיית העולם מונה) שמעולם, מיום בריאת הארץ, לא פגש הגבר המתאים את האישה המתאימה לו. הסיכויים החשבוניים נוגדים כולם את האפשרות הזאת, וזוהי סיבת קיומם של בתי משפט לענייני גירושין. נישואין הם פשרה לכל היותר, ואם קרה ששני אנשים בעלי טבע בלתי-מתפשר התחברו יחד, הרי לכם פתח לצרות.
בחייו של זוג צעיר מסוג זה אין דרך-ביניים. התוצאה מועדת להיות או אהבה או שנאה, ובמקרה של מר ומרת בּוֹדמן זו הייתה שנאה מהסוג המר והיהיר ביותר.
בכמה חלקים בעולם, ניגודי-מזג הם עילה צודקת לתביעת גירושין, אך באנגליה לא קיימת הבחנה כה דקה, ויוצא כי עד שאישה איננה פושעת וגבר איננו פושע וגם אכזר, שניים אלה קשורים בעבותות שרק המוות יוכל לבתק. אין גרוע ממצב-דברים כזה, שעוד הפך לחשוך-תקווה כי מרת בּוֹדמן חייתה חיים ללא דופי ובעלה לא נפל ממנה, אדרבה היה טוב בהרבה ממרבית הגברים. כך או אחרת, נראה שמאזן זה לא החזיק מעמד לאורך ימים, כי ג'ון בּוֹדמן לא עצר עוד כוח והחליט להיפטר מאשתו בכל מחיר. לוּ היה עני, היה מן הסתם זונח את אשתו; אלא שהיה עשיר, ואדם אינו עוזב מרצונו עסק משגשג רק מפני שרצה המקרה וחיי המשפחה שלו אינם מאושרים.
כשאדם שוגה יתר על המידה בנושא אחד, אין לחזות עד היכן בדיוק ירחיק לכת. המוח הוא מכשיר עדין, ואפילו החוק מכיר בכך שהוא יוצא בקלות מכלל איזון. חבריו של בּוֹדמן – וחברים היו לו – טוענים כי דעתו של מר בּוֹדמן השתבשה עליו; אך הן חבריו והן אויביו לא שיערו את פניו האמתיות של האירוע, שהסתבר כהתרחשות החשובה ביותר בחייו של מר בּוֹדמן, חשובה ומבשרת-רעות.
האם היה מר בּוֹדמן שפוי או בלתי שפוי ביום שגמר אומר לרצוח את אשתו – זאת לא ייוודע לעולם, אך ודאי לא חסרה נכלוליות בשיטה שבה זמם להציג את הפשע כאילו היה תוצאת תאונה. יהיה אשר יהיה, עורמה היא לא פעם תכונתה של נפש שסטתה מדרך הישר.
מרת בּוֹדמן ידעה היטב עד מה ייסרה נוכחותה את בעלה, אך טבעה היה נחוש לא פחות משלו ושנאתה אליו הייתה, אם אפשרי הדבר כל עיקר, יוקדת פי כמה משנאתו אליה. לכל מקום שהלך התלוותה אליו, והרעיון לרצוח אותה אולי לא היה עולה כלל בדעתו אלמלא התעקשה כל כך לכפות עליו את חברתה בכל עת ובכל מקום. לכן, כשהודיע לה כי בדעתו לשהות בחודש יולי בשווייצריה, לא אמרה מטוב ועד רע, אבל עשתה הכנות לנסיעה. הפעם לא מיחה בעדה כהרגלו, והזוג השותק שם אפוא את פעמיו לשווייצריה.
יש מלון הסמוך לשיאי-ההרים, מלון שניצב על מדף-סלע מעל קרחון ענק. מיקומו כמיל וחצי מעל פני הים, והוא עומד בדד. מגיעים אליו בדרך חתחתים, שמתפתלת במעלה ההר לאורך שישה מילין. מגזוזטרות המלון נשקף נוף מרהיב של פסגות מושלגות וקרחונים, ובסביבה יש לא מעט שבילי הליכה ציוריים אל אתרים מסוכנים ומסוכנים פחות.
ג'ון בּוֹדמן הכיר את המלון היטב, ובימים טובים יותר התוודע מקרוב אל האזור. כעת, משעה שצצה בו מחשבת הרצח, לא חדל להרהר במקום מסוים במרחק שני מילין מהפונדק. הייתה זאת נקודת תצפית שהשקיפה לכל עבר, ועל קציה הֵגן קיר נמוך מתפורר. יום אחד, בארבע לפנות בוקר, חמק באין-רואים מהמלון ועשה את דרכו אל האתר שנודע בפי המקומיים בשם "התצפית התלויה". זיכרונו לא הכזיב. זוהי בדיוק הנקודה, אמר בלבו. ההר שהתנשא מאחוריו היה פראי ותלול. אין תושבים בסביבה שבאפשרותם להשקיף על המקום. את המלון המרוחק הסתירה כתף של סלע. ההרים בעברו השני של העמק היו רחוקים מכדי שתייר מזדמן או תושב אקראי יוכלו להבחין במתרחש באזור "התצפית התלויה". הרחק-הרחק בעמק נראו בנייני העיר היחידה, והיא נשקפה מהאתר כאוסף בתי-צעצוע קטנים. גם למבקר בעל עצבים חזקים במיוחד, די היה במבט אחד ויחיד מעבר לקיר המתפורר בקצה ההר. השתפל שם מדרון תלול של מיל ויותר, ובתחתיתו הרחוקה של העמק היו סלעים משוננים ועצים גמדיים שנראו באובך הכחול כציבורי שיחים.
"זה המקום," אמר האיש בלבו, "ובוקר המחרת הוא המועד."
את הפשע תכנן ג'ון בּוֹדמן באותן חומרה ונחישות ובאותו קור רוח שבהם היה רוקח עסקה בבורסה. בדעתו לא חלף שום הרהור חמלה על קורבניתו שאינה מודעת לצפוי לה. שנאתו לא ידעה גבול.
בבוקר המחרת, בתום הארוחה, אמר לאשתו: "בכוונתי לטייל בהרים. תרצי להתלוות אלי?"
"כן," ענתה קצרות.
"טוב ויפה," אמר; "אהיה מוכן בתשע."
"אהיה מוכנה בתשע," שָנתה אחריו.
בשעה היעודה יצאו יחד מן המלון שמר בּוֹדמן היה אמור לשוב אליו במהרה לבדו. בדרך לאתר "התצפית התלויה" לא החליפו מילה ביניהם. השביל שסובב את ההרים היה כמעט שטוח כי "התצפית התלויה" לא הייתה גבוהה בהרבה מהמלון.
ג'ון בּוֹדמן לא הגה תכנית מוגמרת, אלא החליט שיפעל לפי הנסיבות. מפעם לפעם קפץ עליו פחד משונה שמא תיאחז בו אשתו ותגרור אותו מטה עמה במדרון. תוהה היה האם מקננת באשתו איזו נבואת לב על הצפוי לה, ואחת הסיבות שבגללה נמנע מדיבורים הייתה החשש פן רעד בקולו יעיר את חשדיה. הוא גמר אומר כי פעולתו תהיה פתאומית וחותכת ושלא יתאפשר לאשתו להסתייע במשהו או לגרור אותו עמה. מצעקותיה במקום המבודד הזה לא חשש כלל. אי-אפשר להגיע הנה אלא מהמלון, ואיש לא יצא מהמלון אותו בוקר גם לא כדי להגיע לקרחון – אחד הטיולים הקלים והאהודים ביותר.
מוזר למדי, אך בהגיעם למקום שבו ניתן לראשונה לראות את "התצפית התלויה", נעצרה מרת בּוֹדמן על מקומה בחלחלה. בּוֹדמן הציץ בה מבעד לסדקים הצרים של עפעפיו המושפלים ושאל את עצמו שוב אם מקנן בה איזה חשד. כששני אנשים צועדים יחד סמוכים זה לזה, אין לדעת איזו תקשורת תת-הכרתית משדרת תודעה אחת לאחרת.
"מה העניין?" שאל בקול ניחר, "את עייפה?"
"ג'ון," הצטעקה וקולה משתנק, קוראת לו בשמו הפרטי לראשונה זה כמה וכמה שנים, "אתה לא סבור שלוּ היית טוב יותר אלי מההתחלה, הדברים היו שונים ממה שהם?"
"נראה לי," ענה בלי להביט בה, "שכבר מאוחר מדי לדון בשאלה הזאת."
"יש הרבה דברים שאני מתחרטת עליהם," אמרה בקול רועד, "ואתה לא?"
"לא," ענה.
" בסדר גמור," השיבה, והקשיוּת הרגילה מחלחלת שוב אל קולה. "נתתי לך הזדמנות. אל תשכח."
בעלה הביט בה בחשד.
"לְמה את מתכוונת? 'נתתי לך הזדמנות'?" שאל. "אני לא רוצה ממך לא הזדמנות ולא שום דבר אחר. אדם לא מעוניין בכלום ממי שהוא שונא. אני מתאר לעצמי שרגשותי הם לא סוד עבורך. אנחנו קשורים יחד, ואת עשית כל מאמץ להפוך את השעבוד הזה לבלתי-נסבל."
"כן," ענתה לו ועיניה כבושות באדמה, "אנחנו קשורים יחד – אנחנו קשורים יחד."
את המילים הללו חזרה ומלמלה לעצמה בזמן שעשו את כברת הדרך הנותרת עד למצפה. בּוֹדמן התיישב על הקיר המתפורר. אשתו שמטה מאחיזתה את מקל-הטיולים על הסלע והתהלכה בעצבנות אנה ואנה פוכרת ומרפה לסירוגין את אצבעותיה. בעלה כלא את נשימתו ככל שקרב הרגע הנורא.
"למה את מתרוצצת כמו חיית פרא?" קרא אליה. "בואי הנה ושבי לידי ותפסיקי לזוז."
היא נעמדה מולו ועיניה רשפו אור שלא ראה בהן מעודו – של טירוף ושנאה.
"אני מתרוצצת כמו חיית פרא," אמרה לו, "בגלל שאני כזאת. לפני רגע דיברת על שנאתך אלי; אבל אתה גבר, והשנאה שלך היא כלום לעומת שלי. גם אם אתה איש רע וגם אם תעשה הכול לנתק את הקשר שמחבר בינינו, עדיין יש דברים שאני יודעת עליך שלא תשפיל עצמך לעשות. מחשבת רצח אין בלבך, אבל בלבי יש. אני אראה לך, ג'ון בּוֹדמן, כמה אני שונאת אותך."
האיש לפת בעצבנות את הסלע שלצדו ולשמע המילה "רצח" הזדעזע על מקומו כמודה באשמה.
"כן," המשיכה. "הודעתי לכל ידידי באנגליה שאני מאמינה שאתה זומם לרצוח אותי בשווייצריה."
"אלוהים שבשמים!" נזדעק האיש. "איך יכולת להגיד דבר כזה?"
"אני אומרת את זה להראות לך כמה אני שונאת אותך – כמה אני מוכנה לתת כדי להתנקם. הזהרתי את האנשים במלון, וכשיצאנו לדרך, שני אנשים עקבו אחרינו. בעל המלון ניסה לשכנע אותי כי לא אתלווה אליך. עוד דקות אחדות יגיעו האנשים למקום שרואים ממנו את התצפית. ספר להם, אם אתה חושב שיאמינו לך, כי הייתה כאן תאונה."
האישה המשוגעת קרעה מחזית שמלתה רצועות של מלמלה ופיזרה אותן מסביב. בּוֹדמן קפץ על רגליו וצעק "מה את זוממת?". אך לפני שהייתה לו שהות לגשת אליה, הטילה עצמה האישה מלוא קומתה מעבר לקיר וצנחה בקול צווחה וסחרור אברים אל התהום הנוראה.
עוד רגע ושני גברים הגיחו בריצה מעבר לשפת הסלע ומצאו את האיש עומד לבדו. גם בעיצומם של הבלבול והמבוכה כבר הבין היטב כי אם יספר את האמת, לא יאמינו לו.
מדהים לא צפוי.
איזו הפתעה לא צפויה תודה ליאורה
יופי של סיפור קצר. מתח שנבנה בהדרגה עד הסוף שחלה בו תפנית בלתי צפויה. כל הסיפור ותרגום שנראה לי מאד הולם מצליחים ליצור אווירה המשרתת את עלילת הסיפור עצמו בצורה מאד מרשימה