הלילה שהמיטה נפלה I ג'יימס ת'רבר (1961-1894)

אירוע-השיא בתקופת נעורי בקולומבוס, אוהיו, היה הלילה שבו נפלה המיטה על אבא. טוב לספר אותו בעל-פה מאשר להעלותו על הכתב, כי חיוני ללוות את סיפור-המעשה בהשלכת רהיטים, בטלטול דלתות ובנביחות כדי לשוות אווירה נאותה וסבירות לסיפור קצת בל-ייאמן, יש להודות. ועם זאת הסיפור קרה גם קרה.

ערב אחד החליט אבא כי יישן בעליית-הגג, יפרושׁ אל מקום שבו יהיה לו קל להרהר. אמא התנגדה לרעיון בכל תוקף: מיטת-העץ הישנה למעלה, אמרה, איננה בטוחה. היא רעועה, ואם המיטה תיפול, יתמוטט לוח-המראשות שלה על ראשו של אבא וימחץ אותו למוות. אך קשה היה להניא אותו, ובעשר ורבע הוא סגר אחריו את דלת עליית-הגג ועלה במדרגות הצרות המתפתלות. אחרי זמן עלו משם חריקות מבשרות-רע כשהשתחל אל תוך המיטה. סבא, שנהג לישון בעליית הגג בכל פעם ששהה אתנו, נעלם ימים אחדים קודם (בהזדמנויות אלה נעדר על פי רוב שישה או שמונה ימים וחזר מרוגז ומְנהֵם לעצמו […]).

בדיוק באותו יום בא אלינו לביקור דודן ראשון שלי, נער עצבני, בּריגס בֶּל שמו, שהאמין כי בזמן שהוא ישן קיים סיכוי שהוא יפסיק לנשום. לבו אמר לו כי אם לא יעירו אותו כל שעה במשך הלילה הוא עלול למות בחנק. הרְגל היה לו להעמיד שעון מעורר, שהיה מצלצל במרווחי-זמן קצובים במשך כל הלילה, אבל אני שכנעתי אותו לזנוח את ההרגל. ישֵן היה בחדרי, ואני אמרתי לו כי בתור אחד ששנתו קלה – אם מי ששוהה  אתי בחדר מפסיק לנשום, אני מתעורר מיד. בלילה הראשון הוא ניסה אותי – חשדתי בו שכך יעשה – בכך שעצר את נשימתו אחרי שנשימתי הסדורה שכנעה אותו שאני ישן. לא ישנתי, וקראתי אליו. זה, כמדומה, הרגיע מעט את פחדיו, אבל הוא נקט אמצעי זהירות: העמיד כוס של ליקר קמפוֹר על שולחן קטן ליד ראש מיטתו. במקרה שלא אעיר אותו עד קרוב לצאת נשמתו, אמר לי, הוא ישאף מן הקמפור – מחייה-מתים  ידוע. בריגס לא היה היחיד מבני משפחתו שבורך במשוגות-הבאי. דודה מליסה ביל הקשישה (שידעה לשרוק כמו גבר בשתי אצבעות בפיה) סבלה מנבואת-לב שהיא עתידה למות ברחוב סאות' היי, מפני שנולדה ברחוב סאות' היי והתחתנה ברחוב ההוא. והייתה דודה שֶֹרה שוֹף ,שלא שכבה לישון בלילה בלי שיכרסם בה החשש כי פורץ עתיד להיכנס ולנשוף כלורופורם אל חדרה דרך צינור מתחת לדלת. להקדים רפואה למכה – מפני שחרדתה מחומרי הרדמה גברה על חרדתה מאובדן נכסיה – נהגה להעמיד את כספה, את כלי הכסף וחפצי ערך אחרים בערמה נאה מחוץ לדלת עם פתק בזו הלשון: "זה כל מה שיש לי. תיקח בבקשה את הדברים ואל תשתמש בכלורופורם, כי זה כל מה שיש לי." דודה גרייסי שוֹף סבלה גם היא מבַּעתַת-פורצים, אך התמודדה עמה  ביתר עזוּז. סמוכה ובטוחה הייתה שפורצים נכנסים אל ביתה לילה-לילה כבר ארבעים שנה. העובדה שאף אחד מחפציה לא אבד לה, לא סתרה את אמונתה זו. לטענתה החוזרת הצליחה להניס את הפורצים לפני שהצליחו לקחת משהו על ידי כך שזרקה נעליים אל עומק המסדרון. לפני ששכבה לישון הייתה עורמת בטווח יד את כל הנעליים שהיו בבית. חמש דקות אחרי שכּיבתה את האור הייתה מתיישבת במיטה ואומרת בקול: "הַסכֵּת ושְמָע!" בעלה שלמד להתעלם מכל העניין כבר משנת 1903, היה שקוע בשינה עמוקה, או הִתראה כשקוע בשינה. כך או כך הוא לא הגיב להצקותיה, ועל כן הייתה קמה במהרה על רגליה, טופפת על בהונותיה אל הדלת, פותחת אותה כדי-חרך ומעיפה בכל הכוח נעל בכיוון אחד של המסדרון ואת בת-זוגה – בכיוון השני. היו לילות שזרקה את כולן ובלילות אחרים רק זוג-שניים.

אך הנה אני סוטה מהאירועים היחידים-במינם שהתרחשו בלילה שהמיטה נפלה על אבא. עד חצות כבר שכבנו כולנו לישון. מערך החדרים והלכי-הנפש של דייריהם חשובים להבנת האירועים שיבואו. בחדר הקדמי למעלה (בדיוק מתחת לחדר השינה של אבא בעליית-הגג) ישנו אמא ואחי הרמן, שלא פעם היה מזמר בשנתו, בדרך כלל את שירי-הלכת "לצעוד בסך בשדות ג'ורג'יה" או "קדימה, חיילים נוצרים" [הראשון שיר קרב מתקופת מלחמת האזרחים של אמריקה; השני בשימוש הכנסייה באנגליה בסוף המאה ה-19]. בריגס ביל ואני היינו בחדר הסמוך. אחי רוי ישן בחדר מולנו. הטרייר שלנו, רקס, ישן במסדרון.

משכבי היה מיטה צבאית, ממין הרהיטים שאפשר להתפרקד עליהם בנוחיות רק כאשר הרימו, עד גובהה של היחידה האמצעית, שתי כנפות שרוב הזמן היו שמוטות לצדדים, כמו אצל שולחן-כנפיים. בעת שהכנפות מורמות, מסוכן להתגלגל רחוק מדי ימינה או שמאלה, שאז רבים הסיכויים שהמיטה תתהפך ותתמוטט עליך בנפץ אדיר. בדיוק כך אירע בשתיים לפנות בוקר בערך (אמא הייתה הראשונה להתייחס בבוא העת לתקרית בתור "הלילה שבו המיטה נפלה על אבא.")

כמי ששנתו עמוקה תמיד והוא מתקשה להתעורר (קודם שיקרתי לבריגס) לא הייתי בתחילה מודע למתרחש כשמשכב-העץ גלגל אותי ארצה ונחת עלי. ועם זאת עדיין שכבתי לי מכורבל בחמימות וללא פגע, שכן המיטה התנשאה מעלי כמו חופה. על כן לא הקצתי ממש משנתי, לכל היותר הגעתי אל סף ההכרה וחזרתי על עקבותי. אלא שהשאון העיר מיד את אמא, בחדר הסמוך, שמיהרה להגיע למסקנה כי התממש הגרוע שבפחדיה: מיטת העץ הגדולה למעלה קרסה על אבא. מיד הרימה קול זעקה: "מהר לאבא!" הצעקה, ולאו דווקא רעש המיטה הנופלת, היא שהעירה את הרמן, ששהה אתה באותו החדר, והוא חשב לתומו שאמא נתקפה היסטריה ללא סיבה נראית לעין. כדי להרגיעה צעק אליה: "את בסדר גמור, אמא'לה". כעשר שניות החליפו לסירוגין צעקה בצעקה: "מהר לאבא!" ו"את בסדר גמור!" מן הרעש ניעור בריגס. אז כבר הייתי מודע למתרחש, אם גם קצת במעורפל, אך לא לכך שאני מתחת למיטה במקום עליה. בריגס, שניעור בעיצומן של זעקות פחד רמות הגיע חיש למסקנה כי הוא הולך ונחנק וכי כולנו מנסים יחד להחזירו לחיים. בגניחה עמומה תפס את כוס הקמפור למראשות מיטתו ובמקום לשאוף ממנה שפך אותה על עצמו. החדר הסריח מקמפור. "אוף, אוח," השתנק כאחד טובע כי כמעט הצליח לעצור את נשימתו תחת מבול הליקר החריף. ואז ניתר ממיטתו וגישש דרכו אל החלון הפתוח, אלא שהגיע לחלון סגור. בידו חבט בזגוגית, ויכולתי לשמוע אותה מתנפצת ומתקשקשת למטה על השביל. בנקודת-מפנה זו, בעודי מנסה להתרומם, הפציעה בי ההכרה המשונה כי מיטתי ניצבת מעלי! מטושטש משינה, החל מנקר בי החשד כי ההמולה הסואנת אינה אלא המאמץ הכללי התזזיתי לחלץ אותי ממצב מסוכן שלא נודע כמוהו. "תוציאו אותי מכאן!" צרחתי. "תוציאו אותי!" סיוט פקד אותי כנראה שהנה אני קבור בתוך מכרה. "גווו," התנשף בריגס, מְפלֵס לו דרך באדי הקמפור.

בינתיים אמא, עודה צועקת – והרמן דולק אחריה, עודו צועק – ניסתה לפתוח את דלת עליית-הגג כדי לעלות ולחלץ את גופו של אבא מבין ההריסות. אלא שהדלת הייתה תקועה ולא נכנעה. משיכותיה המאומצות של אמא רק הוסיפו על רעש הדפיקות והבלבול הכללי. רוי והכלב כבר היו עכשיו למעלה, האחד צועק שאלות, השני נובח. הרחק-הרחק אבא, ששנתו עמוקה משל כולנו, כבר ניעור עכשיו מן המהלומות על דלת עליית-הגג והחליט כי הבית עולה באש. "אני בא, אני בא!"  יילל בקול כבד, רדום – עברו דקות ארוכות עד שהִתחָיוּ בו עשתונותיו במלואם. אמא, שעדיין הייתה סבורה כי הוא לכוד מתחת למיטה, איתרה בקריאתו "אני בא!" את נימת-ההשלמה האבֵלה של מי שמתקין עצמו לפגישה עם בוראו. "הוא הולך למות!" הזדעקה.

"אני בסדר גמור!" צעק בריגס כדי להרגיעה. "אני בסדר גמור!" עדיין היה סבור כי קרבתו-שלו אל המוות היא שמדאיגה את אמא. אני גיליתי סוף-סוף את מתג-החשמל בחדרי, פתחתי את הדלת הנעולה והצטרפתי ובריגס עמי אל שאר החבורה ליד דלת עליית-הגג. הכלב, שמעולם לא הגה חיבה אל בריגס, זינק לעברו – כנראה הניח כי בו האשָם בכל המתרחש – ורוי נאלץ להחזיק בו. וכולנו שמענו את אבא למעלה מזדחל מן המיטה. רוי משך ופתח את דלת עליית-הגג בטלטול עז, בעוד אבא יורד במדרגות רדום ומרוגז, אך בריא ושלם. למראהו התחילה אמא לייבב. רקס התחיל ליילל. "מה לכל הרוחות קורה כאן?" שאל אבא.

התמונה התחברה יחד לבסוף כמו חידת-תצרף ענקית. אבא חטף צינון מן השיטוט ברגליים יחפות, אך אבדות נוספות לא היו. "אני שמחה," אמרה אמא, שתמיד הסתכלה על צדם המואר של דברים, "שסבא לא היה כאן."