הספד | ויסטן אודן (1973-1907)

עִצרו את כל השעונים, נַתקו הטלפון,
בּעצם עסיסית הֲסוּ את כלבכם שלא יֶחרַץ לשון,
הַחרישו את הפסנתרים, ובהוֹלֵם נֶחֱנָק של תוף
הַביאו הארון, לַאבלים הניחו על פניו לחלוף.

הַרשו למטוסים לחוּג, מְנַהֲמים, מעל ראשינו,
בָּרוּם ישרבטו הכתובת: הוא כבר איננו.
סרט אבלוּת קִשרו לצוָוארי יונים צחורות,
ידֵי שוטרי תנועה הַלבישו כְּסָיוֹת שחורות.

צפון, דרום, היה הוא לי,
מזרח ומערב, שבת, ימי חולין,
שׂיחי, שירי, צהרי-היום, חצות,
חשבתי: אהבה לנצח היא; כיצד נואלתי כך לשגות.

בכוכבים אין חפץ עוד – כָּבּוּ עד אחרון!
אִרזו את הירח, סַלקו השמש ממרום,
רוקנו את האוקיינוס, בַּראו היערות,
כי שום דבר הגון וטוב אינו צפוי לקרות.

תגובה אחת בנושא “הספד | ויסטן אודן (1973-1907)”

להגיב על מרב לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *