החשד הרציני הראשון שמשהו איננו כשורה ניעור במייבל כשהסירה את מעילה ומרת בארנט, בעת שהושיטה לה את הראי ונגעה במברשות ובכך העירה את תשומת לבה, אולי במודגש מדי, לכל הכלים לסידור ולשיפור התסרוקת, עור-הפנים, הבגדים, שהיו מונחים על שולחן-התשפורת עוד אישרה אותו (שזה לא בסדר, לא לגמרי בסדר) – התחזק בה כשעלתה במדרגות, ועט עליה במלוא הוודאות כשבירכה לשלום את קלריסה דאלוויי, ומייבל פנתה אז ישר לקצהו הרחוק של החדר, לפינה לא-מוארת, היכן שמראָה הייתה תלויה, והביטה. לא! זה לא בסדר. ומיד העליבוּת שתמיד ניסתה להסתיר, חוסר-הסיפוק העמוק – ההרגשה שהייתה לה מאז שהייתה ילדה שהיא פחותה מאחרים – הסתערו עליה ללא רחם, באכזריות, בעזות שלא הייתה מסוגלת להדוף, כמו שדווקא הצליחה להדוף כשניעורה בלילה בביתה על ידי קריאה בבּוֹרוֹ או בסקוט; כי אוי, הגברים האלה, אוי, הנשים האלה, כולם חושבים "מה זה הדבר שמייבל לובשת? כמה נורא היא נראית! איזה שמלה חדשה איומה!" – עפעפיהם רוטטים כשהם מתקרבים ואז נעצמים בחוזקה. מה שדיכא אותה הוא אי-התאמתה המחרידה; פחדנותה; דמהּ הנחות המהול. ומיד החדר כולו, ששעות על שעות תכננה עם התופרת הקטנה איך דברים יתגלגלו בו, נראה נקלה, דוחה; והטרקלין שלה עצמה כה בלוי, והיא עצמה, היוצאת לבלות, מנופחת מגאוות-הבל כשנגעה במכתבים על שולחן הפרוזדור ואמרה ברברבנות: "כמה משעמם" – כל זה נראה עכשיו מטופש לאין-הביע, עלוב וקרתני. כל זה נהרס לגמרי, נחשף בקלונו, התפוצץ ברגע שנכנסה אל טרקלינה של מרת דאלוויי.
מה שחשבה בערב ההוא, כשהסבו אל ספלי התה והזמנתה של מרת דאלוויי הגיעה, הוא שהיא, כמובן, לא תוכל להיות אופנתית. היה מופרך אפילו להעמיד פנים – אופנה משמעה גִזרה, סגנון, שלושים גיני לפחות [גיני – יותר מלירה שטרלינג] – אבל למה לא להיות מקורית? להיות היא עצמה איכשהו? ובקוּמה אז ממקומה, לקחה לידיה את החוברת המיושנת של אמא שלה, חוברת אופנה פריזאית מתקופה האימפריה, וחשבה לה כמה יפות ומכובדות יותר, כמה נשיוֹת יותר נראו אז הנשים, וגמרה אפוא אומר – הוי, זה היה טפשי – לנסות להיות כמותן, בעצם להתהדר בהיותה צנועה ומיושנת, ומקסימה מאוד, להתמסר, בלי היסוס, לאורגיה של אהבת-עצמה (שעל כך היא ראויה למלקות), ועל כן התלבשה בבגד שהיא לבושה בו כעת.
אלא שלא העזה עתה להביט במראה. היא לא הייתה מסוגלת להתעמת עם מלוא הזוועה – הצהוב החיוור, האיוולת שבשמלת משי מיושנת, עם חצאית ארוכה ושרוולים מוגבהים וקו-מותן וכל אותם דברים שנראו רבי-חן בחוברת האופנה, אך לא עליה, לא בקרב כל אותם אנשים רגילים. היא הרגישה כמו בובת-חייטים, עומדת שם ומחכה שאנשים צעירים יתקעו בה סיכות.
"אבל יקירתי, זה ממש מקסים!" אמרה רוז שוֹ שמדדה אותה מכף רגל עד ראש בלוויית אותו שרבוב שפתיים קטן לגלגני שציפתה לו – רוז עצמה הייתה לבושה לפי צו האופנה לדקדוקו, בדיוק כמו האחרות, תמיד.
כולנו כמו זבובים שמנסים לזחול מעבר לשפת הצלוחית, הרהרה מייבל, ודובבה את המשפט כאילו היא מצטלבת, כמנסה למצוא איזה לחש שיבטל את הכאב הזה, שיקל את הייסורים. ציטטות משייקספיר, שורות מספרים שקראה לפני עידן ועידנים עלו בזיכרונה לפתע בעיצומו של הכאב, והיא חזרה עליהם שוב ושוב. "זבובים שמנסים לזחול", חזרה ושנתה. אם תחזור על כך די והותר ותצליח לדמיין את הזבובים, תהפוך לקהה, צוננת, קפואה, אילמת. כעת כבר הייתה מסוגלת לראות זבובים זוחלים לאט מתוך צלוחית של חלב, כנפיהם דבוקות יחד, והיא התאמצה והתאמצה (עומדת מול המראה ומקשיבה לרוז שוֹ) לגרום לעצמה לראות את רוז שוֹ ואת שאר האנשים שם כמו זבובים שמנסים להניף עצמם ממשהו, או אל תוך משהו, זבובים כחושים, חסרי-חשיבות, עמלים בפרך. אלא שלא יכלה לראותם ככאלה, לא את שאר האנשים. את עצמה ראתה ככזאת – היא בדמות זבוב, אבל האחרים הם שפיריות, פרפרים, חרקים יפהפיים, רוקדים, מרחפים, מרפרפים, ורק היא גוררת ומחלצת עצמה מהצלוחית (קנאה וטינה, "המידות הרעות" המתועבות ביותר, היו פגמיה העיקריים).
"אני מרגישה כמו זבוב זקן, זבוב מרושל, תשוש ומַשמים להחריד" אמרה, ורוברט היידון נעצר על מקומו פשוט למשמע דבריה – אמרה רק כדי לאשש עצמה על ידי הצטחצחות במשפט חלשלוש עלוב ולהראות בכך עד מה היא מרוחקת, כמה שנונה, איננה חשה כלל כאחת שאינה משתייכת. ורוברט היידון השיב לה משהו כמובן, משהו מנומס למדי, צבוע למדי, שראתה את שקריותו מיד, וברגע שהתרחק היא אמרה לעצמה (שוב מתוך איזה ספר) "שקרים, שקרים, שקרים!". כי במסיבה דברים הופכים להרבה יותר ממשיים או להרבה פחות, הרהרה; בו-במקום חדרה אל נבכי לבו של היידון, ראתה כל דבר ודבר לאשורו. היא ראתה את האמת. הטרקלין הזה הוא אמיתי. הישות הזאת אמיתית, והאחרת כוזבת. חדר-העבודה הקטן של מיס מילאן היה באמת חם להחריד, דחוס, מטונף. הסריח מבגדים, מתבשיל של כרוב; ועם זאת, כשמיס מילאן נתנה את הראי בידה, והיא הציצה בדמותה, לבושה בַּשמלה, בשמלה המוכנה, פילח את לבה אושר שלא מן העולם הזה. שטופת אור היא ניעורה לכלל קיום. פטורה מדאגות ומקמטים. היה שם כל מה שחלמה על עצמה – אישה יפהפייה. להרף עין בלבד (היא לא העזה להאריך בכך, מיס מילאן רצתה לדעת בנוגע לאורך החצאית) הביטה בעצמה, תחוּמה במסגרת משוּבּללת של מהגוני, נערה מקסימה, אפורה-לבנבנת, מחייכת במסתוריות, גרעין הווייתה, שורש נשמתה. ולא רק יוהרה ריקה, לא רק אהבת עצמה דחקו בה להאמין כי טוב הדבר, ענוג ואמיתי. מיס מילאן אמרה שאין שום צורך להאריך את החצאית; אם בכלל, אמרה מיס מילאן, מכווצת את מצחה, מאמצת את מוחה, יש לקצר אותה. ומייבל הרגישה לפתע, בכנות גמורה, מלאה אהבה אל מיס מילאן, הרגישה שהיא אוהבת אותה הרבה-הרבה יותר מכל אדם אחר בעולם כולו ומסוגלת לבכות מרחמים על שהיא נאלצת לזחול ככה על הרצפה בפה מלא סיכות, בפנים אדומות ובעיניים יוצאות מחוריהן – על שבת-אנוש אחת נאלצת לעשות זאת בשביל השנייה; ואת שתיהן ראתה כסתם בנות אנוש, ואת עצמה יוצאת אל המסיבה שלה, ואת מיס מילאן מושכת וּמעלה את הכיסוי על כלוב הקנרי, או מניחה לו לנקר זירעון-קנבּוֹס מבין שפתיה, והמחשבה על כך, על הצד הזה של הטבע האנושי, ועל אורך-רוחו וכוח-עמידתו ועל היותו שמח בהנאותיו הקטנות והזעומות, העלובות והנקלות – המחשבה על כך העלתה דמעות בעיניה.
ועכשיו נעלם הכול כלא היה. השמלה, החדר, האהבה, הרחמים, המראָה המשובללת וכלוב הקנרי – הכול נעלם כלא היה, והנה היא כאן בפינה בטרקלינה של מרת דאלוויי, סובלת ייסורי-שאול, ניעורה בעיניים פקוחות אל המציאות.
אבל זה כה בזוי, חשבה, כה רדוד וקטנוני שלאישה בגילי עם שני ילדים יהיה אכפת כל כך, שאהיה עדיין תלויה כל כך בדעותיהם של אחרים ושלא יהיו לי עקרונות או מוסכמות משלי, שלא אהיה מסוגלת להגיד כמו שאחרים אומרים: "ישנו שייקספיר! ישנו המוות! כולנו כקליפת השום" – או כל דבר אחר שאנשים נוהגים להגיד.
היא התעמתה עם בבואתה במראה; היא צבטה בכתפה השמאלית; היא הוטחה אל תוך החדר כאילו חניתות נורו מכל עבר אל שמלתה הצהובה. אך במקום להיראות פראית או טראגית, כמו שרוז שוֹ הייתה ודאי נראית – רוז ודאי הייתה נראית כמו בודיקיאה [ראש שבט שהנהיגה מרד ברומאים במאה ה-1 לספירה] – היא נראתה טיפשה ומודעת לעצמה, עם חיוך אווילי של מתבגרת, חצתה את החדר בשמיטת-כתפיים, בהילוך מתגנב, כמו כלב-חוצות מוכה, והציצה בציור ואחר בְּתחריט. כאילו שבאים למסיבה להסתכל בציורים! כולם יודעים למה היא מתנהגת כך – מתוך בושה, מתוך השפלה.
"עכשיו הזבוב בצלוחית", אמרה בלי קול, "בדיוק באמצע, ולא יכול לצאת החוצה, והחלב", חשבה, לוטשת מבט נוקשה בציור, "מדביק את הכנפיים שלו יחד".
"זה כל כך מיושן", אמרה לצ'רלס בארט, ועל ידי כך עצרה אותו (בעל כורחו) בדרך להחליף דברים עם מישהו אחר.
בכך התכוונה, או ניסתה להשתכנע כי התכוונה, שהציור מיושן, לא שמלתה. ומילה אחת של שבח, מילת חיבה מפיו של צ'רלס הייתה משנה הכול מקצה אל קצה בו-ברגע. לוּ רק אמר: "מייבל, את נראית מקסים הערב!" – חייה היו משתנים. צ'רלס לא אמר דבר מכל זה, כמובן. הוא הרשעוּת בהתגלמותה! תמיד הצליח להציץ אליך פנימה, במיוחד אם הרגשת ממש עלוב, חדל-אישים או רפה-שכל.
הוא אמר: "למייבל יש שמלה חדשה!" והזבוב המסכן נהדף בכל הכוח אל אמצע הצלוחית. הוא בטח היה שמח לראות אותי טובעת, חשבה. אין לו לב ולא חביבות בסיסית, רק ציפוי נוצץ של ידידותיות. מיס מילאן היא הרבה יותר אמיתית, טובת-לב בהרבה. אם רק יכולתי להרגיש זאת, לדבוק בכך, תמיד. "למה", שאלה את עצמה – אחרי שענתה לצ'רלס בחציפות יתרה, אפשרה לו להבחין כי היא זועפת, או "מרוגזת" כפי שכינה זאת ("די מרוגזת" אמר לה והלך משם לצחוק על חשבונה עם איזו גברת בקצה השני) – "למה", שאלה את עצמה "אני לא מסוגלת להרגיש אותו דבר תמיד, להרגיש בטוחה שמיס מילאן צודקת וצ'רלס טועה ולדבוק בכך, להרגיש בטוחה בקשר לקנרי, ורחמים ואהבה ולא להשתנות מקצה לקצה ברגע שאני נכנסת לחדר מלא אנשים?". היה זה שוב אופייה המתועב, החלש, הלא-יציב, שנכנע תמיד ברגע המכריע ואינו מתעניין ברצינות בקונכולוגיה, באטימולוגיה, בבוטניקה, בארכיאולוגיה, אינו מפריד לחלקים תפוחי אדמה ורואה אותם מתרבים כמו מרי דניס, כמו ויולט סרל.
ואז מרת הולמן, שראתה אותה עומדת שם, עטה עליה. כמובן, משהו כמו שמלה לא היה ראוי לתשומת לבה של מרת הולמס, שילדיה היו תמיד מתגלגלים מטה במדרגות או חולים בשָנית. מרת הולמן שאלה האם מייבל יודעת אם השכירו פעם את אלמתורפ באוגוסט וספטמבר? אוי, שיחה מסוג זה שעממה את מייבל להחריד! היא מאבדת את העשתונות כשמתייחסים אליה כאילו היא סוכן נדל"ן או נער-שליח. חסרת-ערך, זה העניין, הרהרה מייבל, מנסה לתפוס בידה משהו קשה, משהו ממשי, בעודה משתדלת להשיב בתבונה על חדר-האמבט, על כיוון דרום, ועל מעבר המים החמים לקומה העליונה; וכל אותה עת נשקפו אליה קטעים קטנים של שמלתה הצהובה מן המראה העגולה שגימדה את כולם למידת כפתורי-נעליים או ראשנים; והיה מדהים לחשוב כמה השפלה וסבל ותיעוב-עצמי, כמה מאמץ ומעלות ומורדות רגשיים עזים מוכָלים במשהו שגודלו כמטבע של שלושה פני. ומוזר פי כמה שהמשהו הזה, שמייבל וורינג זו, הייתה מופרדת, תלושה לגמרי; ואף כי מרת הולמן (הכפתור השחור) רכנה אז קדימה וסיפרה לה שבנה הבכור אימץ יותר מדי את לבו בזמן הריצה, יכלה מייבל לראות גם אותה עצמה במראה, די מנותקת; ולא ייתכן כי הנקודה השחורה, הרוכנת לפנים ומַחווה לצדדים בזרועותיה, הייתה מסוגלת לגרום לנקודה הצהובה, היושבת לבד, שקועה בעצמה, להרגיש מה מרגישה אותו רגע הנקודה השחורה, ועם זאת הן העמידו פנים כמרגישות. "פשוט אי-אפשר להחזיק את הבנים בשקט" – היה ממין הדברים שאומרים במעמד כזה.
ומרת הולמן, שמעולם לא הרעיפו עליה, להרגשתה, אהדה די צורכה, ואת המעט שהרעיפו חטפה בחמדנות וכאילו בזכות (אלא שהייתה ראויה להרבה יותר אם זוכרים כי ילדתה הקטנה קמה הבוקר עם מפרק-ברך נפוח), לקחה את המנחה העלובה והציצה בה בחשדנות, בתרעומת, כאילו הייתה חצי פני בעוד שמגיעה לה לירה שלמה, וטמנה אותה בארנקה, נאלצה להסתפק בה, ככל שהייתה קפוצה וקמצנית, כי הזמנים קשים, כל-כך קשים; ועוד ועוד דיברה מרת הולמן זאת החורקת, הפגועה, על הילדה עם המפרקים הנפוחים, כמוה כמו שורת קורמורנים שנובחים וטופחים כנפיים לעורר אהדה – טראגי, אם אכן הרגשתְ ככה ולא רק העמדת פנים שאת מרגישה!
אך בשמלתה הצהובה הערב היא לא הייתה מסוגלת לסחוט מעצמה אף טיפה נוספת; את כולן רצתה לעצמה. היא ידעה (כל העת המשיכה להציץ במראה, טובלת בברֵכה הכחולה הזאת, החושפנית להזוויע) כי היא מגונה, מבוזה, עזובה לנפשה במי-אפסיים בגלל מה שהינה – ברייה חלושה, הססנית. ונראָה לה שהשמלה הצהובה היא כפרתה שמגיעה לה; ושאם הייתה מתלבשת כמו רוז שוֹ, בירוק צמוד נחמד עם קפלונים מצויצי-פלומה, היה מגיע לה לפי זה. אין לי מפלט, חשבה, שום מפלט. אך אין זו אשמתה בלבד, אחרי הכול. אלא היותה בת למשפחה של עשר נפשות, בלי די כסף, תמיד מקמצים ומקצצים, ואמא שלה הגוררת פחי אשפה גדולים, והלינולאום השחוק בקצווי המדרגות, וטרגדיות קטנות נבזיות של משק הבית בזו אחר זו – לא קטסטרופה ממש, חוות הצאן כושלת, אבל לא מתמוטטת; אחיה הבכור מתחתן למטה ממעמדו, אבל לא נמוך מאוד – שום רומנטיקה, שום דבר קיצוני בחיים שלהם. הם מתמעטים והולכים אחר כבוד באתרי קיט ליד הים; בכל אתר-מרחצאות יש אפילו עכשיו דודה אחת שמתאכסנת בבית מגורים שחלונות החזית שלו אינם פונים בדיוק אל הים. זה כל-כך אופייני להן – תמיד נאלצו להביט בדברים מן הצד. והיא עשתה כמוהן – היא הייתה בדיוק כמו דודותיה. למרות חלומותיה על מגורים בהודו, על נישואין לגיבור כדוגמת סר הנרי לורנס, ממייסדי האימפריה (מראה של יליד בטורבן ממלא אותה עד היום רגשי רומנטיקה), היא נכשלה כישלון חרוץ. היא נישאה ליוברט, עם משׂרתו הבטוחה, הקבועה, משׂרַת שכיר-שרת במערכת המשפט, והם הסתדרו במידה מתקבלת על הדעת בבית מעט קטן בלי משרתות ראויות, וקציץ בשר כשהייתה לבד או רק לחם וחמאה, אך מפעם לפעם – מרת הולמן הסתלקה, בטח חושבת אותה לַזרד הכי יבש ובלתי-נעים שפגשה מימיה, ועוד בלבוש מופרך, ועתידה לספר לכולם על חזותה של מייבל, חזותה העולה על כל דמיון – מפעם לפעם הרהרה מייבל וורינג, שנזנחה על הספה הכחולה, מתפיחה באגרופה את הכרית כדי להיראות עסוקה, כי אין בדעתה להצטרף לצ'רלס ברט ורוז שוֹ, שמפטפטים כמו זוג עקעקים ואולי צוחקים עליה ליד האח – מפעם לפעם דווקא פקדו אותה רגעים מענגים להפליא. הקריאה במיטה בלילה שעבר, למשל, או על שפת הים על החול בשמש בפסחא – למה לא להיזכר בכך – ציצה גדולה של עשב-חול חיוור ניצבת, מעוקמת לגמרי, כמו אלומה של חניתות על רקע השמים, שהיו כחולים כמו בֵּיצת חרסינה חלקה, כל כך מוצקים, כל כך קשים; וגם הנעימה של הגלים – "הס, הס" הם אמרו, וצעקות הילדים המשתכשכים – כן, זה היה רגע שמימי, והיא שכבה לה שם, כך הרגישה, בידה של האֵלָה שהיא-היא העולם; אֵלָה קשת-לב במקצת, אבל יפהפייה, שכבה כמו שׂה קטן על המזבח (אדם חושב כאלה מחשבות טיפשיות, ואין לכך חשיבות כל עוד הוא לא אומר אותן). וגם עם יוברט היו לה לפעמים, באופן לא צפוי לגמרי – בזמן שפרסה את בשר-הכבש לסעודת יום א', או בלי שום סיבה, או בזמן שפתחה מכתב, נכנסה אל חדר – היו לה רגעים שמימיים, שאז אמרה לעצמה (לעולם לא הייתה אומרת את זה לשום אדם אחר), "זה הדבר. זה קרה. זה הדבר!". וגם ההיפך הגמור היה לא פחות מפתיע, כלומר כשכל דבר היה כמו שצריך – מוזיקה, מזג אוויר, חופשות, כל הסיבות לשמחה גדולה היו שם – ואז שום דבר לא קרה. היא לא הייתה שמחה. הכול היה רדוד, פשוט רדוד, לא יותר מזה.
שוב האני שלה העלוב, בלי ספק! מִתמיד היא הייתה אמא עצבנית, חלשה ומכזיבה, רעיה פקפקנית, משתרכת לה במין קיום-דמדומים, בלי שום דבר ברור מאוד או נועז מאוד, או העדפה של דבר אחד על האחר. כמו כל אחיה ואחיותיה, חוץ, אולי, מהרברט – כולם יצורים תת-ימיים מסכנים, חיוורייניים שלא עושים כלום. והנה בעיצומם של החיים המזדחלים, הזחלניים האלה, מצאה עצמה לפתע על כרבולת של גל. הזבוב האומלל ההוא – איפה היא קראה את הסיפור שצץ מדי פעם בזיכרונה על הזבוב והצלוחית – נאבק ונחלץ. כן, היו לה רגעים כאלה. אבל עכשיו, משמלאו לה ארבעים, יש סיכוי שיפקדו אותה פחות ופחות. לאט-לאט תחדל להיאבק. איום ונורא! ממש בלתי נסבל! היא בּוֹשה בעצמה.
מחר תיגש אל הספרייה הלונדונית. לגמרי במקרה היא תמצא ספר נפלא, מדהים ומועיל, פרי עטו של כומר, של אמריקני שאיש לא שמע עליו; או שתטייל בסטרנד ותזדמן באקראי לאולם שבו כורה יספר על החיים במכרה, ופתאום היא תהפוך לאדם חדש. היא תשתנה לבלי הכר. היא תלבש מדים; יקראו לה הנזירה איקס; לעולם לא תקדיש מחשבה נוספת לבגדים. ובכל עת ושעה תהיה לה דעה נחרצת על צ'רלס ברט ומיס מילאן ועל החדר הזה ועל החדר ההוא; ותמיד, כל יום ויום ידמה כאילו היא שוכבת בשמש או פורסת בשר-כבש. זה הדבר!
ואז קמה מהספה הכחולה, והכפתור הצהוב במראָה קם גם הוא, והיא נופפה בידה אל צ'רלס ורוז להראות להם שהיא לא תלויה בהם אפילו טיפה, והכפתור הצהוב יצא מן המראה, וכל החניתות נאספו אל חזהָ בעת שניגשה אל מרת דאלוויי ואמרה "לילה טוב".
"אבל זה נורא מוקדם ללכת כבר", אמרה מרת דאלוויי, שתמיד הייתה כל כך מקסימה.
"לדאבוני אני חייבת", אמרה מייבל וורינג. "אבל", אמרה עוד בקולה החלש, הלא-יציב, שנשמע מגוחך רק כשניסתה להגביר אותו, "אבל נהניתי מאוד-מאוד".
"מאוד נהניתי", אמרה למר דאלוויי כשנתקלה בו במדרגות.
"שקרים, שקרים, שקרים!" אמרה בלבה כשירדה למטה, וגם "ממש באמצע הצלוחית!" אמרה בלבה בעת שהודתה למרת בארנט שעזרה לה, והתעטפה היטב-היטב בגלימה הסינית ששימשה אותה כבר עשרים שנה.
תודה על תרגום סיפורה של ווירג׳יניה וולף
בביוגרפיה שלה שכתב בן אחותה קוונטין בל מתוארים ייסוריה בכל הנוגע לבחירת בגדים ולפער בין הציפיה החברתית ללבוש הדור ואופנתי לבין תחושת אין האונים שלה בכל הקשור למראה הנכון, לבגד ההולם ולטעם הטוב
הסיפור בתרגומך הנהדר מיטיב להמחיש את הייסורים הכרוכים בכך
תודה רבה