חזרה למוטב | או. הנרי (1910-1862)

בבית המלאכה של הכלא שקד ג'ימי ולנטיין על ייצור נעליים. סוהר נכנס אל בית המלאכה והוליך משם את ג'ימי למשרד. במשרד נתנו לג'ימי מסמך חשוב. היה כתוב בו שג'ימי משוחרר.

ג'ימי לקח לידו את דף-הנייר בלי הנאה או עניין מיוחדים. נגזר עליו לרצות ארבע שנים בכלא. עד כה עברו עשרה חודשים. ג'ימי ציפה לשהות שם רק שלושה חודשים. לג'ימי ולנטיין היו הרבה חברים מחוץ לכלא. אדם שיש לו כל כך הרבה חברים אינו מצפה לשהות בכלא תקופה ארוכה.

"ולנטיין", אמר לו מנהל בית הכלא, "אתה משתחרר מחר. זאת ההזדמנות שלך. תעשה עם עצמך משהו. בִּפנים אתה בחור לא רע. תפסיק לפצח כספות ותתחיל לחיות כמו אדם הגון".

"אני?" אמר ג'ימי בפתיעה, "אני בחיים לא פיצחתי כספת".

"הו, לא", אמר מנהל בית הסוהר וצחק. "אף פעם. אז איך קרה שנשלחת לכלא על פיצוח הכספת ההיא בספרינגפילד? זה בגלל שלא רצית לגלות איפה היית באמת? אולי כי היית עם איזו גברת ולא רצית לגלות לנו את שמה? או אולי מפני שהשופט לא אהב אותך? לאנשים מסוגך יש תמיד סיבה. אתם אף פעם לא מגיעים לכלא בגלל שפיצחתם כספת".

"אני?" פניו של ולנטיין עדיין הביעו פתיעה. "בחיים לא הייתי בספרינגפילד".

"קח אותו מכאן", אמר מנהל הכלא. "תן לו את הבגדים שנחוצים לו בשביל לצאת מפה. מחר בשבע בבוקר תביא אותו הנה שוב. ואתה, ולנטיין, תחשוב על מה שאמרתי".

למחרת בשבע ורבע בבוקר התייצב ולנטיין שוב במשרדו של המנהל, לבוש בגדים חדשים שלא התאימו למידותיו ונעליים חדשות שהכאיבו לכפות רגליו. אלה הבגדים שנהוג לתת לאסיר ביום השחרור. כמו כן נתנו לו את דמי הנסיעה ברכבת לעיר הסמוכה. על כך הוסיפו חמישה דולרים שנועדו לסייע לו להיות אדם טוב יותר.

אחר כך הושיט המנהל את ידו לתקיעת כף. בכך הקיץ הקץ על ולנטיין, אסיר מס' 9762. מר ג'יימס ולנטיין הוא שיצא מן הכלא אל אור השמש. הוא לא הקשיב לזמרת הציפורים, לא הביט בעצים הירוקים ולא שאף את ניחוח הפרחים. הוא הלך ישר למסעדה וטעם מן ההנאות המתוקות הראשונות השמורות לבני חורין. הוא סעד סעודה הגונה. אחר כך פנה אל תחנת הרכבת. לפושט יד עיוור שישב שם הוא נתן כמה מטבעות, ואז עלה לרכבת.

כעבור שלוש שעות ירד מן הרכבת בעיר קטנה וניגש מיד אל המסעדה של מייק דוֹלָן.

מייק דולן היה שם לבדו. אחרי שלחצו ידיים אמר לו מייק: "אני מצטער שלא יכולנו לעשות את זה קודם, ג'ימי אחי. אבל הייתה גם הכספת ההיא בספרינגפילד. זה לא היה קל. מרגיש טוב?".

"בסדר", אמר ג'ימי. "החדר שלי מחכה לי?".

הוא עלה ופתח את דלתו של חדר בירכתי הבניין. הכול נשאר כשהיה. זה המקום שהם מצאו בו אז את ג'ימי לפני שלקחו אותו לבית הכלא. על הרצפה הייתה פיסת בד קטנה  שנקרעה ממעילו של השוטר כשג'ימי נאבק אתו כדי להימלט.

ליד הקיר הייתה מיטה, וג'ימי הדף אותה אל אמצע החדר. הקיר שמאחורי המיטה נראה כמו קיר רגיל, אך ג'ימי מצא ופתח בו דלת קטנה. מן הפתח הוא משך והוציא תיק מכוסה אבק.

הוא פתח את התיק והביט בחיבה בציוד לפריצת כספות. כלים טובים מאלה אי-אפשר למצוא בשום מקום, חשב. ערכה שלמה; יש פה כל מה שדרוש. הכלים יוצרו מחומר מיוחד, בגדלים ובצורות הנחוצים. ג'ימי תכנן אותם בעצמו והתגאה בהם מאוד.

עלה לו יותר מתשע מאות דולר להזמין את הכלים במקום שבו ייצרו אותם לאנשים שעבודתם  היא לפרוץ כספות.

כעבור חצי שעה ירד ג'ימי למטה וחצה את המסעדה. כעת היו לבוש בגדים נאים שהתאימו לו היטב. הוא נשא עמו את תיקו שהיה נקי מאבק.

"יש לך משהו בתכנית?" שאל מייק דולן.

"לי?" שאל ג'ימי כאילו הופתע. "אני לא מבין. אני הרי עובד בשביל החברה הניו-יורקית המפורסמת 'יצרני העוגות והלחם'. ואני מוכר את הלחם והעוגות הכי טובים בארץ".

מייק כל כך נהנה מהנאמר עד שג'ימי הוצרך להרים עמו כוסית. ג'ימי שתה קצת חלב. אף פעם לא שתה משהו חריף מזה.

שבוע אחרי שוולנטיין, מס' 9762, השתחרר מהכלא נפרצה כספת בריצ'מונד שבמדינת אנדיאנה. איש לא ידע מי האחראי לכך. נשדדו שמונה מאות דולרים.

כעבור שבועיים נפרצה כספת בלוגנספורט; כספת  מסוג חדש. נאמר עליה כי יוּצרה לעמוד בפני כל פורץ. ועם זאת מישהו פרץ אותה והסתלק עם אלף וחמש מאות דולרים.

ואז נפרצה כספת בג'פרסון-סיטי ונשדדו חמשת אלפי דולרים. זה היה הפסד גדול. מקרים מסדר חשיבות כזה היו בטיפולו של השוטר בן פרייס, ועתה הוא החל לטפל במקרה הנוכחי.

הוא נסע לריצ'מונד שבאינדיאנה וללוגנספורט לבדוק איך התבצעו הפריצות במקומות הללו. שָמעו אותו אומר: "אפשר לראות שג'ים ולנטיין היה פה. הוא שוב בעניינים. תסתכלו איך הוא פתח את הכספת הזאת. בקלי-קלות, עבודה נקייה. הוא היחיד שיש לו הכלים לכך, והוא היחיד שיודע איך משתמשים בכלים כאלה. כן, את מר ולנטיין אני רוצה. בפעם הבאה שהוא נכנס לכלא הוא יישאר שם עד סוף התקופה שקצבו לו".

בן פרייס ידע איך ג'ימי עובד. ג'ימי יעבור מעיר אחת לעיר שנייה, רחוקה ממנה מאוד. תמיד פעל לבדו. תמיד עזב חיש-קל אחרי שהשלים את המלאכה. הוא נהנה להתחבר עם אנשים נחמדים. בגלל כל הסיבות הללו לא היה קל ללכוד את מר ולנטיין.

אנשים עם כספות מלאות כסף שמחו שבן פרייס פועל לנסות וללכוד את מר ולנטיין.

אחר צהריים אחד הגיעו ג'ימי והתיק שלו לעיירה בשם אלמור. ג'ימי, שנראה צעיר כתלמיד מכללה, צעד במורד הרחוב לעבר המלון.

עלמה צעירה חצתה את הכביש, חלפה על פניו של ג'ימי בפינת הרחוב ונכנסה בפתחו של בית. מעל הפתח היה כתוב "בנק אלמור". ג'ימי ולנטיין הציץ אל תוך עיניה ומיד שכח מי הוא ומה הוא. הוא הפך לאיש אחר. היא הסבה את מבטה וסומק עז הציף את פניה. בחורים כמו ג'ימי ולנטיין לא הסתובבו בחוצות אלמור לעתים קרובות.

ג'ימי ראה נער ליד דלת הבנק והתחיל להציג לו שאלות על העיר. כעבור איזה זמן יצאה העלמה מן הבנק והלכה לדרכה. היא חלפה על פניו של ג'ימי כאילו אינה רואה אותו.

"זוהי העלמה פולי סימפסון?" שאל ג'ימי.

"לא", אמר הנער. "זאת אנבּל אדמס. אביה הוא הבעלים של הבנק הזה".

ג'ימי פנה והלך אל המלון ושם הציג את עצמו כראלף ד' ספנסר. הוא קיבל חדר. הוא סיפר לפקיד המלון כי בא לאלמור בענייני עסקים. מה קורה פה בעסקי הנעליים? כבר יש בעיר חנות נעליים טובה?

פקיד המלון התרשם לטובה מבגדיו של ג'ימי ומנימוסיו. היה תענוג לדבר אתו.

כן, נחוצה באלמור חנות נעליים טובה. אין כאן חנות שמוכרת רק נעליים. נעליים נמכרות בחנויות הגדולות שמוכרות הכול. לא חסרה פרנסה באלמור. אני מקווה, אמר הפקיד, שמר ספנסר יחליט לשהות באלמור. נעים לגור כאן והאנשים נחמדים.

מר ספנסר אמר כי ישהה בעיר כמה ימים וילמד עליה דבר או שניים. לא, אמר, את התיק יעלה לחדר בכוחות עצמו. הוא לא רוצה שנער-המעליות יישא אותו. התיק מאוד כבד.

מר ראלף ספנסר נשאר באלמור. הוא פתח חנות נעליים. הפרנסה הייתה מצויה. הוא נפגש עם אנבּל אדמס. מיום ליום גדלה חיבתו אליה.

כְּתום שנה באלמור כבר חיבבו כולם את מר ראלף ספנסר. חנות הנעליים שגשגה. והוא ואנבּל עמדו להתחתן כעבור שבועיים. מר אדמס, בנקאי העיירה, חיבב את ספנסר. אנבּל התגאתה בו מאוד. נראָה שהוא כבר חלק מן המשפחה.

באחד הימים התיישב מר ספנסר בחדרו וכתב את המכתב שלהלן לאחד מידידיו הוותיקים:

חברי הוותיק היקר,

בשבוע הבא, ב-10 בחודש בערב, ארצה להיפגש אתך במסעדת סאליבן. אני רוצה לתת לך את כלי העבודה שלי. אני יודע שתשמח שיהיו ברשותך. גם באלף דולרים לא תוכל לקנות כלים כאלה. לפני שנה גמרתי עם  המקצוע הישן. יש לי חנות יפה. אני חי כמו אדם הגון ובעוד שבועיים אשא לאישה את הבחורה הכי נפלאה בעולם. אין לי חיים אחרים – לעולם לא אגע עוד בכספו של אדם אחר. אחרי שאתחתן בכוונתי להרחיק יותר מערבהּ למקום שלא אפגוש בו לעולם אנשים שהכירו אותי בחיי הקודמים. תאמין לי, היא בחורה נהדרת. היא בוטחת בי.

חברך הוותיק,  ג'ימי

ביום שני בלילה, אחרי שג'ימי כבר שלח את המכתב, הגיע בן פרייס בחשאי לאלמור. הוא שוטט בעיר בלי להיחפז ולמד כל מה שביקש לדעת. מתוך חנות ברחוב עקב בעיניו אחרי ראלף ד' ספנסר שטייל לא הרחק משם.

"אתה הולך להתחתן עם בתו של הבנקאי – מה, ג'ימי?" אמר בן לעצמו. "אני לא בטוח שזה הולך לקרות".

בבוקר המחרת שהה ג'ימי במעונה של משפחת אדמס. היה בתכניתו לבקר בעיר הסמוכה  ולקנות בגדים חדשים לחתונה. וגם מתנה לאנבּל. תהיה זו נסיעתו הראשונה אל מחוץ לאלמור. חלפה שנה ויותר מאז שפרץ כספת.

רוב בני המשפחה סרו אותו בוקר יחד אל הבנק. בחבורה היו מר אדמס, אנבּל, ג'ימי ואחותה הנשואה של אנבּל עם שתי בנותיה – בת חמש ובת תשע. בדרך עברו על פני המלון של ג'ימי, וג'ימי עלה חיש לחדרו וירד ובידו התיק. אחר כך ניגשו אל הבנק.

כולם נכנסו פנימה – גם ג'ימי, כי עתה היה בן משפחה לכל דבר. כל מי שהיה בבנק שמח למראה הבחור הנאה והחביב שעמד להתחתן עם אנבּל. ג'ימי הניח את התיק לרגליו.

אנבּל הצוחקת שמה את כובעו של ג'ימי על ראשה והרימה את התיק. "איך אני נראית?" שאלה. "ראלף, כמה שהתיק הזה כבד! כאילו הוא מלא זהב".

"הוא מלא חפצים שאינני זקוק להם בחנות", אמר ג'ימי. "אני לוקח אותם העירה, למקום שממנו באו. זה יחסוך לי את דמי המשלוח. בקרוב אהיה אדם נשוי. כדאי שאלמד לחסוך כסף".

בבנק אלמור הייתה כספת חדשה. אדון אדמס היה גאה מאוד בכספת ורצה שכולם יראו אותה. גודלה היה כשל חדר קטן, והייתה לה דלת מיוחדת מאוד. הדלת תופעלה על ידי שעון. בעזרת השעון קבע הבנקאי את מועד פתיחתה של הדלת. בשאר הזמן לא יכלו לפתוח א הדלת לא הבנקאי עצמו, גם לא שום אדם אחר. הבנקאי סיפר על כך למר ספנסר. מר ספנסר גילה עניין, אך לא נראָה שהוא קולט בקלות את הנאמר. שתי הילדות, מיי ואגתה, נהנו ממראה הדלת הכבדה והמבריקה וכל חלקיה המיוחדים.

עוד הם עסוקים בכך, נכנס אל הבנק בן פרייס והסתכל סביבו. לבחוּר מעובדי המקום הוא אמר כי לא בא בענייני עסקים, הוא מחכה למישהו.

פתאום עלתה זעקה ממקומן של הנשים. כשהסירו רגע את עיניהן מהילדות, סגרה מיי בת התשע את דלת הכספת – סגרה דרך-לצון אבל היטב. ואגתה הייתה בפנים.

הבנקאי הקשיש ניסה לפתוח את הדלת. דקה שלמה הוא משך בידית. "אי-אפשר לפתוח את הדלת", קרא בקול. "והשעון – עוד לא כיוונתי אותו".

אמהּ של אגתה השמיעה שוב קול זעקה.

"שקט!", אמר מר אדמס, זוקף לעומתם יד רועדת. "תהיו בשקט רגע. אגתה," קרא בכל כוחו. "תקשיבי לי".

היה אפשר לשמוע את קולה של הילדה, אם כי לא ברור. בעלטה שבתוך הכספת כמעט פרחה נשמתה.

"קטנטונת שלי!" קראה האם. "היא עוד תמות מפחד. תפתחו את הדלת! תפרצו אותה! גברים, תעשו משהו!".

"היחיד שמסוגל לפתוח את הדלת הזאת הוא במרחק נסיעה אל העיר הגדולה", אמר מר אדמס בקול רועד. "אלוהים! ספנסר, מה נעשה? הילדה – היא לא תחזיק מעמד. אין שם מספיק אוויר. היא עוד תמות מפחד".

אמהּ של אגתה, כעת כבר מתפלצת מאימה, הלמה בדלת באגרופיה. אנבּל נפנתה אל ג'ימי, עיניה הגדולות מלאות כאב, אך מקנן בהן גם שמץ תקווה. אישה הרי מאמינה כי הגבר שהיא אוהבת מסוגל איכשהו לעשות הכול. "תוכל לעשות משהו, ראלף? לפחות תנסה?".

הוא הביט בה כשחיוך רך מוזר על שפתיו ובמבטו.

"אנבּל", הוא אמר. "תני לי את הפרח ההוא שאת עונדת, בסדר?".

היא לא האמינה למשמע אוזניה ובכל זאת הושיטה לו את הפרח. ג'ימי לקח את הפרח והניח אותו במקום שבו לא ילך לאיבוד. ואז פשט את מעילו. ראלף ד' ספנסר עבר מן העולם וג'ימי ולנטיין תפס את מקומו. "תתרחקו מהדלת, כולכם", פקד.

מתוך סרט הקולנוע "חזרה למוטב" (1944)

הוא שם את תיקו על השולחן ופתח אותו לרווחה. מרגע זה ואילך היה נדמה שהוא אינו מודע לנוכחותו של אף אדם בקרבתו. בזריזות הניח על השולחן את כליו המשונים המבריקים. יתר הנוכחים צפו בו כאילו אבדה להם היכולת לזוז.

בתוך רגע כבר עבד על הדלת. בעשר דקות, מהר מכפי שעשה זאת בכל ימי חייו, עלה בידו לפתוח אותה.

אגתה הוּבלה אל זרועות אמהּ.

ג'ימי ולנטיין לבש את מעילו, הרים את הפרח ופנה בכיוון דלת הכניסה. בדרך דימה לשמוע מישהו קורא לו "ראלף!". הוא לא עצר.

איש מגודל חסם את דרכו ליד הפתח.

"הלו, בן!" אמר ג'ימי בלי שסר מפניו החיוך המוזר. "סוף-סוף הגעת. בוא נלך. עכשיו כבר לא אכפת לי".

אבל אז עשה בן משהו מוזר.

"נדמה לי שאתה טועה, מר ספנסר", אמר. "אני לא חושב שאנחנו מכירים". ובדברים אלה יצא והתרחק לאיטו במורד הרחוב.

 

6 תגובות בנושא “חזרה למוטב | או. הנרי (1910-1862)”

  1. לא האמנתי כי דמעות התרגשות יתגלגלו על לחיי לקריאת סיומו של סיפור
    אז מה אם זה או. הנרי?
    אני משוכנע שהתרגום עשה לי את זה!!!
    אני מגלה, להפתעתי כי רבה, שלקרוא סיפורים מתורגמים היטב, במשלב הלשוני המתאים, הרבה יותר עושה לי את זה, בהשוואה לקריאת עבודות של סטודנטים/ות

  2. הסיפור היה מרתק מאוד נהנתי מכל רגע לקרוא את הסיפור המרתק הזה המורה אז עשיתי את העבודה "המרתקת שלך" ואיך לי עוד מה להגיד………….
    המשך יום מדהים המורה לספרות?

  3. הסיפור היה מרתק מאוד נהנתי מכל רגע לקרוא את הסיפור המרתק הזה המורה אז עשיתי את העבודה "המרתקת שלך" ואיך לי עוד מה להגיד………….
    המשך יום מדהים המורה? לא האמנתי כי דמעות התרגשות יתגלגלו על לחיי לקריאת סיומו של סיפור
    אז מה אם זה או. הנרי?
    אני משוכנע שהתרגום עשה לי את זה!!!
    אני מגלה, להפתעתי כי רבה, שלקרוא סיפורים מתורגמים היטב, במשלב הלשוני המתאים, הרבה יותר עושה לי את זה, בהשוואה לקריאת עבודות של סטודנטים/ות

להגיב על אושר ביטון לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *