לעולם לא אבין למה זה טרחה לואיז סביבי, מדוע השקיעה בי זמן או עניין. לאהוב לא אהבה אותי, וידעתי כי מאחורי גבי לא החמיצה הזדמנות לדבר בגנותי. מחמת אנינות-יתר לא דיברה דברים מפורשים, אך בעזרת רמז מלווה אנחה ומחווה קטנה בידיה היפות הצליחה להבהיר את כוונתה. אמת, היכרנו זה את זו היכרות כמעט אינטימית עשרים וחמש שנים, ועם זאת היה לי קשה להאמין כי עובדה זו נחשבה הרבה בעיניה. היא חשבה עלי שאני ברוטלי, ציני וולגרי. לפלא היה בעיני שלא הניחה לי לנפשי. כלל וכלל לא; למען האמת לא חדלה להזמין אותי לסעוד אתה בצהריים או בערב, ופעם-פעמיים בשנה הייתה מבקשת כי אבוא לשהות בסוף השבוע במעונה שמחוץ לעיר. אולי ידעה כי אני היחיד שמכיר את הפרצוף שמאחורי המסכה וקיוותה כי במוקדם או במאוחר אבוא גם אני לכלל הכרה כי המסכה היא-היא פרצוף-הפנים.
היכרתי את לואיז עוד לפני שהתחתנה. בימים ההם היא הייתה נערה שברירית ועדינה עם עיניים גדולות ונוגות. אביה ואמה העריצו אותה והתפעלו ממנה כי איזושהי מחלה, אולי שָנית, הותירה אותה עם לב חלש והיה עליה להשגיח על בריאותה בשבע עיניים. כשטום מייטלֶנד ביקש את ידה, הם קיבלו את ההצעה בחשש גדול והיו משוכנעים כי היא חלושה מדי לחיי נישואין. אלא שלא היו בעלי הכנסה, ואילו טום מייטלֶנד היה עשיר. הוא הבטיח כי יעשה למענה עד בלי די, ולבסוף הפקידו אותה בידיו.
טום מייטלֶנד היה בחור מגודל וחזק ונאה מאוד וספורטאי מוכשר. הוא העריץ את לואיז. כבעלת לב חלש לא פילל כי יצליח לשמור אותה לצדו עוד שנים רבות ועל כן גמר אומר לעשות כל שביכולתו להנעים עליה את שנותיה הספורות עלי אדמות. הוא ויתר על המשחקים שהצטיין בהם, ולא בגלל שתבעה ממנו, אלא מפני שתמיד אירע לה שחטפה התקף-לב בדיוק כשעמד לעזוב אותה בבית למשך יום. אם קרה שהתנצחו ביניהם הייתה מוותרת לו מיד מהיותה העדינה ברעיות שגֶבר יכול לבקש לו, אבל לבה היה בוגד בה והייתה נופלת למשכב בן שבוע, מתוקה ואינה מתלוננת. איזה נבל היה מעלה בדעתו לחלוק עליה מלכתחילה.
פעם אחת, כשראיתי אותה צועדת שמונה מיילים [כשלושה עשר ק"מ] במסע שצודד את לבה במיוחד, הערתי באוזניו של טום מייטלֶנד כי היא חזקה בהרבה ממה שניתן היה לשער. הוא הניד בראשו ונאנח.
"לא ולא, היא מאוד שברירית. היא נועצה במיטב הרופאים בעולם וכולם אמרו כי לבה תלוי על חוט השערה. אבל יש לה כוח-רצון עז." אחר כך סיפר לה מה אמרתי על החוסן שלה.
"מחר אני כבר אשלם על כך," אמרה לי בדרכה הנוגה. "כפסע יהיה ביני ובין המוות."
"לפעמים אני חושב שאת חזקה די והותר לעשות דברים שאת רוצה לעשות," מלמלתי.
כבר קודם השגחתי כי בנשפייה עליזה היא הייתה מסוגלת לרקוד עד חמש לפנות בוקר, ואילו באחת משעממת הייתה נופלת עליה חלשוּת וטום נאלץ להקדים לקחת אותה הביתה. אני חושש כי תשובתי לא נעמה לה כי למרות ששלחה אלי חיוך קטן עצוב לא הייתה עליצות בעיניה הגדולות הכחולות.
"אל תצפה שאפול ארצה מתה רק כדי לרָצות אותך," ענתה.
לואיז האריכה ימים אחרי בעלה. הצינון שהקפיץ עליו את מותו התרחש בזמן הפלגה בים, כשלואיז נזקקה לכל העטיפות שבנמצא כדי לגונן עליה מן הקור. הוא הניח לה סכום הגון של כסף ובת אחת. לא היה שיעור לאבלה. מפליא איך עלה בידה להתאושש מן ההלם; ידידיה ציפו כי תזדרז ותרד אחריו אלֵי קבר. האמת שחמלו מאוד על אייריס בתה שעלולה להישאר יתומה מאב ואם. על כן הכפילו את תשומת הלב שהרעיפו על לואיז. הם לא הרשו לה לנקוף אצבע; הם התעקשו להשקיע תועפות של מאמצים לחסוך ממנה כל טרחה. וטוב שכך, כי כל אימת שנאלצה לעשות משהו מייגע או בלתי נעים, בגד בה לבה וכפסע היה בינה לבין המוות. היא מרגישה אבודה בלי גבר שישגיח עליה, אמרה, ונשגב מבינתה איך תוכל, בבריאותה הרופפת, לגדל את אייריס היקרה. ידידיה שאלו למה אינה מתחתנת שוב. הו, עם הלב שלי, זה לא בא בחשבון, ענתה.
אף על פי כן, ושנה אחרי פטירתו של טום, היא הרשתה לג'ורג' הוֹבּהאוּז לקדש אותה כדת וכדין. ג'ורג' היה איש מצוין, וגם חסר-פרוטה לא היה. מעודי לא פגשתי איש אסיר-תודה ממנו על שהותר לו לפקוח עין על היצור ההוא, הקטן והשברירי.
"לא אכביד עליך עוד שנים רבות," אמרה לו.
הוא היה חייל, ושואף לגדולות, אך ויתר בלי הנד עפעף על הקריירה שלו. בריאותה של לואיז חייבה אותה לעשות את החורף במונטה-קרלו ואת הקיץ – בדוֹביל. הוא גמר אומר להפוך את שנותיה הספורות האחרונות למאושרות ככל האפשר.
"לא נותר לי עוד זמן רב," אמרה. "אני אנסה לא לגרום יותר מדי צרות."
בשנתיים-שלוש הבאות, וחרף לבה החלש, הצליחה לואיז, לבושה להלל, להשתתף בכל הנשפיות, תוססות ככל שהיו, להמר בסכומי עתק, לרקוד ואף לפלרטט עם בחורים תמירים דקי-גזרה. אך ג'ורג' הוֹבּהאוּז לא בורך בחוסנו של בעלה הראשון ומעת לעת נאלץ להתחזק במשקה לקראת עבודת-יומו כבעלה השני של לואיז. לא מן הנמנע כי נוהג זה היה מתחבב עליו עם הזמן, למורת רוחה של לואיז, אלמלא שפר המזל (של לואיז) ופרצה מלחמה. הוא הצטרף ליחידתו וכעבור שלושה חודשים נפל בקרב. לואיז הייתה המומה. ועם זאת הרגישה כי בתקופת משבר שכזאת חובה עליה לא להיכנע ליגונה הפרטי; וגם אם לקתה בהתקף-לב, איש לא שמע על כך. כדי להסיח את דעתה הפכה את החווילה שלה במונטה-קרלו לבית החלמה לקצינים. ידידיה אמרו לה כי המתח יביא עליה את סופה.
"בטוח שזה יהרוג אותי," אמרה. "אני יודעת. אבל מה זה משנה? עלי למלא את חובתי."
לא זו בלבד שלא מתה, אלא שתקופה זאת הייתה מן היפות בחייה. בכל צרפת לא היה בית החלמה מבוקש יותר. יצא לי להיתקל בה בפריז. סועדת הייתה בחברת צעיר צרפתי גבוה ונאה מאוד למראה. לדבריה שהתה בפריז בעניין עסקי הקשור לבית ההחלמה. היא סיפרה לי כי הקצינים מאוד נחמדים אליה. הם שמעו על בריאותה הרופפת ואינם מרשים לה לעשות כלום. מה אומר ומה אדבר, אמרה, הם מטפלים בי כאילו היו הבעל שלי. היא נאנחה.
"ג'ורג' המסכן, מי היה מעלה בדעתו שאני, עם הלב שלי, אאריך ימים ממנו?"
"וטום המסכן!" אמרתי.
הדברים שאמרתי לא היו לרוחה, כמסתבר. היא חייכה אלי את חיוכה הנוגה ועיניה היפות מלאו דמעות.
"תמיד אתה מדבר כאילו עינך צרה במעט השנים שאולי נותרו לי."
"אגב, בריאותך השתפרה בהרבה, נכון?"
"בריאותי אף פעם לא תשתפר. ביקרתי הבוקר אצל מומחה-לב והוא אמר שעלי להיות מוכנה לרע מכול."
"טוב, את מוכנה לרע מכול כבר יותר מעשרים שנים, לא?"
עם תום המלחמה השתקעה לואיז בלונדון. כעת כבר הייתה בת למעלה מארבעים, עודנה רזה ושברירית, עיניה גדולות ולחייה חיוורות, אך לא נראתה יותר מבת עשרים וחמש. אייריס, שכבר הייתה תלמידת בית ספר ונערה גדולה, באה לגור אתה.
"היא תשגיח עלי," אמרה לואיז. "ברור שלא נוח לחיות עם חולה במצב חמור כמו שלי, אבל זה לא אמור להימשך יותר מדי, אז בטח לא אכפת לה."
אייריס הייתה נערה נחמדה. שנותיה עברו עליה בידיעה כי בריאותה של אמהּ רופפת. כילדה לא הרשו לה לעשות רעש. תמיד ליוותה אותה ההכרה כי את אמא אסור להרגיז. גם אם לואיז אמרה לה עתה כי לא תסכים בשום אופן שבתה תקריב את ימיה לטובת זקנה טרחנית, היא מיאנה להקשיב.
לא בלי אנחה, הרשתה לה האם לעשות לא מעט.
"נעים לילדה לחשוב שהיא מביאה תועלת."
"את לא חושבת שהיא צריכה לצאת קצת יותר מן הבית?" שאלתי.
"זה מה שאני אומרת לה כל הזמן. אני לא מצליחה לשכנע אותה שתצא לבלות. אלוהים עדי, שמעולם לא רציתי שמישהו יוותר על ההנאות שלו בגללי."
ואייריס, כששוחחתי אתה על כך, אמרה: "אמא'לה המסכנה, היא רוצה שאני אצא ואבלה עם חברים ואלך למסיבות, אך ברגע שאני מוכנה ללכת לאיזשהו מקום היא חוטפת עוד התקף-לב, אז אני מעדיפה בהרבה להיות בבית."
אך לא חלף זמן והנערה התאהבה. חבר צעיר שלי, בחור מצוין, ביקש את ידה, והיא נענתה. חיבבתי את הנערה ושמחתי כי סוף-סוף הזדמן לה לנהל חיים משל עצמה. אך יום אחד בא הצעיר וסיפר לי מתוך מצוקה רבה כי הנישואים נדחו עד מועד בלתי מוגדר. אייריס, כמסתבר, החליטה שאינה יכולה לזנוח את אמא שלה. לאמיתו של דבר לא היה זה מענייני, אך ניצלתי את ההזדמנות לסור ולבקר אצל לואיז. מאז ומתמיד אירחה ברצון את ידידיה לתה-מנחה.
"ובכן, שמעתי שאייריס לא עומדת להתחתן," אמרתי כעבור זמן.
"לי לא ידוע על כך. היא לא עומדת להתחתן בקרוב כמו שרציתי. התחננתי לפניה על ברכי לא להתחשב בי, אבל היא מסרבת מכול וכול."
"את לא חושבת שזה קצת אכזרי?"
"זה איום. זה כמובן רק לכמה חודשים, אבל מקוממת אותי המחשבה שמישה מקריב את עצמו למעני."
"לואיז יקירתי, הרי קברת שני בעלים, למה שלא תקברי לפחות עוד שניים?"
"הו, אני יודעת, אני יודעת מה אתה חושב עלי. אף פעם לא האמנת שאני באמת סובלת ממשהו, נכון?"
נתתי בה מלוא המבט.
"אף פעם. אני חושב שאת מרמה את כולם כבר עשרים וחמש שנים. אני חושב שאת האישה הכי אנוכית ומפלצתית שיצא לי להכיר. את הרסת את החיים של שני הגברים המסכנים שהתחתנו אתך, ועכשיו את הולכת להרוס את החיים של הבת שלך."
לא הייתי מופתע לו חטפה לואיז התקף לב בו-במקום. ציפיתי שתרתח מזעם. אך היא רק חייכה אלי בנועם.
"ידידי המסכן, באחד הימים עוד תתחרט מאוד על מה שאמרת לי."
"החלטת סופית שאייריס לא תתחתן עם הבחור הזה?"
"התחננתי לפניה להתחתן אתו. אני יודעת שזה יהרוג אותי, אבל לא אכפת לי. לאף אחד לא אכפת ממני. אני לא יותר מנטל על כולם."
"אמרת לה שזה יהרוג אותך?"
"היא אילצה אותי."
"אף אחד לא יכול לאלץ אותך לעשות משהו שאת לא רוצה."
"היא יכולה להתחתן אתו מחר אם היא רוצה. אם זה יהרוג אותי, שיהרוג."
"טוב, אז בואי נסתכן. מה את אומרת?"
"אתה לא מרחם עלי בכלל?"
"אי-אפשר לרחם על מישהו שמשעשע אותי כמוך."
כתם צבע הופיע על לחייה החיוורות של לואיז, ואף שחייכה היה מבטה קשה וכועס.
"אייריס תתחתן בעוד חודש," אמרה, "ואם יקרה לי משהו, אני מקווה שאתה והיא תהיו מסוגלים לסלוח לעצמכם."
לואיז עמדה בהבטחתה. נקבע מועד, נרכשה מלתחה-לכלה ונשלחו הזמנות. אייריס והבחור היה מאוד מאושרים. ביום החתונה, בעשר בבוקר, חטפה לואיז, מרשעת שכמוה, את אחד מהתקפי-הלב שלה – ומתה. היא מתה בלי ייסורים, מוחלת לאייריס על שהרגה אותה.
תודה ליאורה. נהניתי.
תודה ליאורה. הטיפוס של לואיז מוכר לי, לצערי
היו לי מעברים לאורך הסיפור. תחילה מאד מאד נהנתי מהציניות, אך בשלב כלשהו גדשה הסאה. בסך הכל ולסיכום משעשע ולא רע
נהדר. אני לא מצליחה להיזכר בסיפור נוסף או רומן שמטפל בצורה כל כך משכנעת והומוריסטית במוטיב של השימוש בחולי או נכות כדי לגייס את כל הסביבה לוותר על חייה למענו. עד כמה הגיבורה מודעת למניפולציות שלה קשה לדעת אבל זה לא משנה. עד כמה שלכאורה נדמה שלפנינו סיפור מינורי ופשוט, מבחינה פסיכולוגית הוא מהימן ועמוק.