לפני שמונה שנים נפרד מחברו ברציף "החומה הצפונית" ובירך אותו בנסיעה צלֵחה. גָלַהֶר עשה חיל. היה אפשר להבחין בכך מיד מנוהגו, של איש-העולם-הגדול, מחליפת הטוויד המשובחת, ומדיבורו הבוטח. מעט אנשים בורכו בכישרונותיו, ועוד פחות נשארו חפים מדופי למרות הצלחתם. טוֹב-לב היה מטבעו והגיע לו שיצליח. חבר מסוגו היה מתנה.
מאז הצהריים סבו מחשבותיו של צֶ'נדלֶר הקטן סביב המפגש עם גָלַהֶר, על הזמנתו של גָלַהֶר ועל העיר הגדולה לונדון שגָלַהֶר גר שם. קראו לו צֶ'נדלֶר הקטן, כי למרות שהיה רק קצת נמוך מהממוצע, הוא עשה רושם של קטן-קומה. ידיו היו לבנות וקטנות, מבנהו שברירי, קולו שקט וגינוניו מעודנים. הוא טיפח למשעי את שערו הבהיר המשיי ואת שפמו, ובישם בלי להפריז את מטפחת–האף שלו. הסהרונים על ציפורניו היו מושלמים, וכשחייך לכדה את מבטך שורת שיניים לבנות ילדיות.
יושב היה אל מכתבתו ב"קינגס אינס" [בית ספר למשפטים בדבלין] ומהרהר בשינויים שהתחוללו בשמונה השנים הללו. החבר שהכיר כאביון מרופט הפך לאישיות מזהירה בעיתונות הלונדונית. מעת-לעת היה צֶ'נדלֶר זונח את כתיבתו המייגעת ומשקיף מבעד לחלון המשרד. אור הדמדומים של שלהי הסתיו כיסה את כרי הדשא ושבילי הטיול, זרה ברוחב-לב אבקת זהב על המטפלות המרושלות והזקנים התשושים שהתנמנמו על הספסלים. האור הבהב על כל העצמים הנעים – על הילדים שהתרוצצו בצעקות בשבילים המרוצפים חצץ ועל כל איש ואישה שעברו בגנים. צֶ'נדלֶר עקב אחר המתרחש וחשב על החיים; וכמו שקרה תמיד (כשחשב על החיים), התעצב. דכדוך רך נפל עליו. מה התועלת להיאבק בגורל, חשב – זהו נטל החכמה שהנחילו לו הדורות.
עלו בזיכרונו ספרי השירה על המדפים בבית. בשנות רווקותו קנה אותם, ועתה, לא פעם בערב, כשישב בחדרון שליד הפרוזדור, התפתה להוריד לו אחד מן המדף ולקרוא מתוכו שיר לאשתו. אך הביישנות עצרה בו; והספרים נשארו במקומם על המדפים. קרה ששינן שורות-שיר בינו לבינו והתנחם בכך.
כשהגיעה השעה ללכת, קם על רגליו, נטל פרידה כדקדוקה ממכתבתו ומעמיתיו הפקידים. הוא הגיח מבעד לקשת הפאודלית של הבניין, דמות צנועה וסדורה, וצעד חיש במורד רחוב הנרייטה. השקיעה הזהובה דהתה והלכה והאוויר החֱריף. חבורה של ילדים מלוכלכים התגודדה ברחוב. עומדים היו, או רצים בכביש, או זוחלים במעלה המדרגות שהוליכו לשערים הפעורים, או רובצים כמו עכברים על המפתנים. צֶ'נדלֶר הקטן לא נתן את דעתו עליהם. הוא פילס את דרכו בזריזות בבית-הגידול של החרקים הזערורים האלה ותחת צִלם של בתי-המידות הדקים הללו, משכנות-רפאים, שהאצולה הוותיקה של דבלין התהוללה שם לפנים. שום זיכרון-עבר לא הטריד אותו כי דעתו הייתה נתונה במלואה להנאות ההווה.
מעודו לא ביקר ב"קוֹרלֶס" [מסבאה בדבלין], אך היה ידוע לו ערכו של השם. הוא ידע כי אנשים סרים לשם אחרי התאטרון לאכול צדפות ולשתות ליקרים ושמע שהמלצרים דוברים צרפתית וגרמנית. כשהיה חולף שם חיש בלילה, ראה מוניות עוצרות בפתח, ראה גברות הדורות עם בני-לוויה. הן לבשו שמלות צעקניות ושלל צעיפים. פניהן היו מפורכסות, ובעת שהציגו את רגלן על האדמה הן הרימו את שמלותיהן כאטלנטות מבועתות [אטלנטה – דמות של אצנית וציידת מן המיתולוגיה היוונית]. תמיד עבר שם בלי שיחזיר את ראשו. היה זה ממנהגו לצעוד ברחוב במהירות אפילו באור-יום, וכל אימת שמצא עצמו במרכז העיר מאוחר בלילה היה מחיש את צעדיו, חושש ומתרגש. קרה שביקש להעמיד במבחן את פחדיו: היה בוחר את הרחובות החשוכים והצרים ביותר, ובעודו פוסע קדימה בעוז, הציקה לו הדממה שהקיפה את צעדיו, הציקו לו הדמויות השקטות המהלכות, ולמשמע צחוק כבוש חולף היה נרעד כעלה נידף.
הוא פנה ימינה לרחוב קייפּל. אִגנֶשוּס גָלַהֶר בעיתונות הלונדונית! מי היה מאמין לפני שמונה שנים שהדבר אפשרי? ועם זאת, כשהוא סוקר עכשיו את העבר, יכול צֶ'נדלּר הקטן לזכור המון סימנים של גדולה לעתיד בחברו. אנשים נהגו להגיד על אִגנֶשוּס שהוא פרא-אדם. והוא אכן התרועע אז עם חבורה של הוללים, שתה לשוכרה, לווה כסף על ימין ועל שמאל. בסוף הסתבך באיזה עניין לא-כשר, עסקה מפוקפקת: לכל הפחות, זה היה אחד ההסברים לבריחתו. תמיד היה באִגנֶשוּס גָלַהֶר משהו שהרשים אותך אם רצית או לא. גם אם היה עני מרוד או נואש בגלל חסרון-כיס, לא הסגירה אותו הבעת פניו. צֶ'נדלֶר הקטן זכר (וההיזכרות העלתה סומק קל של גאווה בלחיו) אחת מאמרותיו של גָלַהֶר בזמנים שמצבו היה דחוק:
"רגע-רגע, חבריה," נהג לומר בקלילות. "הראש עובד!"
כך בדיוק הוא היה, אִגנֶשוּס גָלַהֶר זה; וקשה היה לא להתפעל ממנו.
צ'ֶנדלֶר הקטן החיש את צעדיו. לראשונה בחייו הרגיש שהוא נעלה על האנשים שחלף על פניהם.
לראשונה התקוממה רוחו נגד דלותו המשמימה של רחוב קייפּל. אין ספק; מי שרוצה להצליח חייב להסתלק מכאן. בדבלין אי-אפשר לעשות שום-דבר. בלכתו על גשר גְראטן הביט במורד הנהר אל הרציפים התחתונים ורחמיו נכמרו על הבתים העלובים המצומקים. הם דמו בעיניו כחבורת נוודים שמצטופפת על גדות הנהר, מעיליהם מכוסים אבק ופיח, הלומים ממחזה השקיעה וממתינים לתחילת צינתו של הלילה שתורֶה להם לקום, להתנער וללכת מכאן. תוהה היה אם יוכל לכתוב שיר שיבטא את הרעיון. אולי גָלַהֶר יוכל לשלב אותו עבורו באיזה עיתון לונדוני. האם הוא מסוגל לכתוב משהו מקורי? הוא לא ידע בביטחון איזה רעיון הוא מבקש לבטא, אך המחשבה שהנה עבר בו הרף-עין פיוטי, הצטמחה בתוכו כמו ציץ של תקווה. הוא המשיך לצעוד באון.
כל צעד קירב אותו אל לונדון, הרחיק אותו מחייו שלו המפוכחים נטולי-ההשראה. אור התחיל לרצד באופק הכרתו. הוא לא כל כך מבוגר – בן שלושים ושתיים. על המזג שלו אפשר להגיד שהוא בפתח הבשלות. כל כך הרבה הלכי-רוח שונים ורשמים הוא מבקש לבטא בחרוזים. הוא חש אותם בתוכו. הא ניסה לאמוד את נפשו ולראות אם זוהי אכן נפש של משורר. עצבות היא הנימה השלטת במזגו, הרהר, אך היא מהולה בהבלחים של אמונה, וצידוק הדין ושמחה פשוטה. אם יוכל לבטא כל זאת בספר שירה, אולי הבריות יקשיבו לו. לעולם לא יהיה חביב-הקהל, זה ברור. לא יסחוף המונים, אבל אולי ידבר אל לבו של חוג קטן של נפשות-אחיות. אולי יכירו בו המבקרים האנגלים כנמנה עם האסכולה הקלטית בזכות הנימה העגמומית של שיריו; הוא גם ישבץ בהם הֶרמזים. הוא התחיל לבדות לו משפטים וקטעים מהביקורת שיקטוף ספרו: "מר צֶ'נדלֶר בורך בלשון קלילה וחיננית."… "עצבות וכיסופים מחלחלים בשירים האלה." … "הנימה הקלטית." חבל שהשם שלו אינו נראה אירי יותר. אולי כדאי לו לשבץ את שם אמו לפני שם-המשפחה: תומאס מְלוֹן צֶ'נלֶר, או מוטב: ת' מְלון צֶ'נדלֶר. הוא ידבר על זה עם גָלַהֶר.
כל כך עסוק היה בהרהורי-לב שחלף על פני רחוב מגוריו והיה צריך לשוב על עקבותיו. כשקרב ל"קורלס" החלה לחלחל בו רגשתו הקודמת והוא עצר לפני הדלת בהיסוס. לבסוף פתח אותה ונכנס.
האור והרעש של המסבאה עצרו אותו על מקומו רגעים אחדים. הוא הציץ על סביבותיו, אך ברק גביעי היין הרבים האדומים והירוקים בלבל אותו. המסבאה נראתה לו מלאה אנשים והוא הרגיש שהם בוחנים אותו בסקרנות. הוא הביט בזריזות ימינה ושמאלה (מקמט קצת את מצחו כדי לשוות רצינות לחיפושיו), אך כשהתבהרה מעט ראייתו ראה כי איש לא פנה להביט בו: ושם, כצפוי, עמד אִגנֶשוּס גָלַהֶר, נסמך בגבו אל הדלפק ורגליו נטועות ברצפה בפישוק רחב.
"האלו, תומי-גֶבֶר, הנה אתה! איך החיים? מה תשתה? אני לוקח ויסקי: יותר טוב ממה שיש לנו שם בחו"ל. סודה? בלי מים מינרליים? גם אני ככה. מקלקל את הטעם… לכאן, מלצר, תהיה בחור טוב ותביא לנו שני חצי מאלט-ויסקי. נו, ואיך התגלגלו העניינים אצלך מאז הפעם האחרונה שנפגשנו? אלוהים אדירים, איך שאנחנו מזדקנים! רואים אצלי סימני זקנה, נכון? קצת אפור ודליל למעלה, אֶה?"
אִגנֶשוּס גָלַהֶר הסיר את כובעו וחשף ראש גדול גזוז קצר. פניו היה כבדות, חיוורות וגלוחות למשעי. עיניו, בגוון תכול של צפחה, הדגישו את חיוורונו החולני והזהירו מעל עניבתו הכתומה הבוהקת. בין שני התווים היריבים הללו נגלו השפתיים ארוכות מאוד וחסרות צורה וצבע. הוא הרכין את ראשו ומישש בשתי אצבעות אוהבות את השער הדליל על הקדקוד. צֶ'נדלֶר הקטן הניד בראשו לאי-הסכמה. אִגנֶשוּס גָלַהֶר שב וחבש את כובעו.
"הם הורסים אותך," אמר, "החיים של העיתונאי. כל הזמן למהר ולהתרוצץ, לחפש חומר ולפעמים לא למצוא: וגם, שתמיד יהיה לך משהו חדש לכתוב. שילכו לעזאזל ההגהות והמדפיסים ההם, שמע לי, לכמה ימים לפחות. כמה שאני שמח, תאמין לי, לחזור למולדת. עושה טוב על הנשמה, חופשה קצרה. אני מרגיש פי אלף יותר טוב מאז שנחתתי שוב בדבלין היקרה המטונפת… והנה אתה, תומי. מים? תגיד עד איפה."
צֶ'נדלֶר הקטן הרשה שימהלו לו את הוויסקי בלי לעצור.
"אתה לא יודע מה טוב באמת, בחורי," אמר אִגנֶשוּס גָלַהֶר. "אני את שלי שותה נקי."
"אני שותה מעט מאוד, בדרך כלל," אמר צֶ'נדלֶר הקטן בשפלות רוח. "מזמן לזמן איזה חצי כשאני פוגש מישהו מהחבריה הוותיקים: זה הכול."
"אז הנה אחד," אמר אִגנֶשוּס גָלַהֶר בעליצות, "לחיינו ולזכר זמנים ישנים ומכרים ישנים."
הם הקישו כוס בכוס ושתו.
"פגשתי היום כמה מהחבר'ה הוותיקים," אמר אִגנֶשוּס גָלַהֶר. " או'הארה נראה חולה. מה הוא עושה בימים אלה?"
"כלום," אמר צֶ'נדלֶר הקטן. "הוא הרוס."
"אבל להוֹגָן יש עבודה טובה, מה?"
"כן, הוא ב'וועדת הקרקעות' [מ-1881, ובמשך כ-100 שנים, הגוף הממונה באירלנד על חלוקת קרקעות חקלאיות]."
"פגשתי אותו ערב אחד בלונדון והוא נראה כבד בכסף… או'הארה המסכן. שותה, אני מנחש."
"ועוד דברים," אמר צֶ'נדלֶר קצרות.
אִגנֶשוּס גָלַהֶר צחק.
"תומי," אמר. "אני רואה שלא השתנית אפילו טיפ-טיפה. אתה אותו איש רציני שהיה מטיף לי בימי א' בבוקר כשהיה לי כאב ראש וריפוד על הלשון. לא היה מזיק לך להסתובב קצת בעולם. לא נסעת אף פעם לשום מקום אפילו לא לטיול?"
"הייתי באִי מֶן," אמר צֶ'נדלֶר הקטן.
אִגנֶשוּס גָלַהֶר צחק.
"באִי מֶן!" אמר. "סע ללונדון או לפריז: פריז, המלצה שלי. זה יעשה לך טוב."
"היית בפריז?"
"הייתי ועוד איך! הסתובבתי שם קצת."
"היא באמת כל כך יפה כמו שאומרים?" שאל צֶ'נדלֶר הקטן.
הוא לגם לגימה קטנה בעוד אִגנֶשוּס רוקן את כוסו באחת.
"יפה?" אמר אִגנֶשוּס גָלַהֶר משהה בחיכו את המילה ואת הארומה של המשקה. "זה לא שהיא כל כך יפה, אתה יודע. כמובן שהיא יפה… אבל בעיקר זה החיים בפריז; זה העניין. אה, אין עוד עיר כמו פריז מבחינת השמחה, התנועה, הריגוש…"
צֶ'נדלֶר הקטן גמר את הוויסקי, ואחרי קצת מאמץ הצליח לצוד את מבטו של הבָּרמן. הוא הזמין שוב בדיוק אותו הדבר.
"הייתי ב'מולן רוז'," המשיך אִגנֶשוּס גָלַהֶר בעת שהבָּרמן פינה את כוסותיהם, "והייתי בכל בתי הקפה של הבוהמה. משהו לא רגיל זה! לא בשביל צדיק כמוך, תומי."
עד שהבָּרמן חזר עם שתי הכוסות לא דיבר צֶ'נדלֶר הקטן מטוב ועד רע: ואז הקיש קלות בכוסו של חברו לאות "לחיים" כמו קודם. איכשהו חש עכשיו תחילתה של התפכחות מאשליה. נעימת דיבורו של גָלַהֶר והאופן שהתבטא לא מצאו חן בעיניו. היה משהו גס בחברו שלא השגיח בו קודם. אבל אולי אין זה אלא תוצאת ישיבתו בלונדון והתזזית והתחרותיות בעולם העיתונות. מתוך הגינונים הצעקניים החדשים עדיין חלחל הקסם האישי הישן. ואחרי הכול, גָלַהֶר ראה חיים, היה איש העולם הגדול. צֶ'נדלֶר הקטן הביט בחברו בקנאה.
"בפריז הכול עליז," אמר אִגנֶשוּס גָלַהֶר."הם מאמינים בליהנות מהחיים – הם לא צודקים לדעתך? אם אתה רוצה ליהנות כמו שצריך, אתה מוכרח לנסוע לפריז. ואם לא אכפת לך, הם מחבבים שם מאוד את האירים. כששמעו שאני מאירלנד הם היו מוכנים לבלוע אותי, אדוני."
צֶ'נדלֶר הקטן לגם ארבע-חמש לגימות מכוסו.
"תגיד לי," אמר, "זה נכון שפריז היא כל כך… לא-מוסרית, כמו שאומרים?"
אִגנֶשוּס גָלַהֶר החווה תנועה למלוא החדר בזרועו הימנית.
"כל מקום הוא לא-מוסרי," אמר. "ברור שמוצאים בפריז דברים מפולפלים. למשל נשף של סטודנטים. כשהמופקרות ההן מתחילות להשתולל, זה שובב משהו. אתה יודע למה אני מתכוון, אני מתאר לעצמי."
"שמעתי עליהן," אמר צֶ'נדלֶר הקטן.
אִגנֶשוּס גָלַהֶר רוקן את כוסו והניד בראשו.
"אה," אמר. "תגיד מה שתגיד. אין כמו אישה פריזאית – לא בסגנון, לא במרץ."
"אז זאת עיר לא מוסרית," אמר צֶ'נדלֶר הקטן, בעיקשות מבוישת – "אני מתכוון, בהשוואה ללונדון או דבלין?"
"לונדון! אותה גברת בשינוי אדרת. תשאל את הוֹגָן, ידידי. הראיתי לו קצת את לונדון כשהוא היה שם. הוא יפקח לך את העיניים… תקשיב, תומי, אל תעשה מהוויסקי הזה פונץ': תשתה כמו שצריך."
"לא, באמת…"
"בחייך, עוד אחד לא יזיק לך. איזה? אותו דבר, אני מתאר לעצמי."
"טוב… בסדר."
"פרנסואָ, שוב אותו דבר… סיגר, תומי?"
אִגנֶשוּס גָלַהֶר שלף את נרתיק הסיגרים שלו. שני החברים הציתו את הסיגרים וינקו מהם בשתיקה עד בואם של המשקאות.
"אני אגיד לך מה דעתי," אמר אִגנֶשוּס גָלַהֶר, שהגיח כעבור איזה זמן מענני העשן שבהם מצא לו מפלט. "אי-מוסריות! כבר שמעתי על מקרים – על מה אני מדבר – התנסיתי. מקרים של אי-מוסריות…"
אִגנֶשוּס גָלַהֶר ינק מן הסיגר שלו שקוע בהרהורים, ואז בנעימה מתונה של היסטוריון צייר לפני חברו תמונות מן השחיתות הפושה בחו"ל. הוא מנה בקצרה את המידות הרעות של ערי-בירה רבות ונראה שהוא מעניק את הבכורה לברלין. על דברים מסוימים הוא אינו יכול להישבע, אמר (הוא שמע על כך מפי חברים), אבל באחרים התנסה בעצמו. לא מעמד ולא דרגה לא הרתיעו אותו. הוא חשף מסודותיהם של מוסדות דת ביבשת ותיאר כמה מן הנוהגים המקובלים בחברה הגבוהה וחתם, לכל פרטיו, בסיפורה של דוכסית אנגלייה – סיפור שידע כי הוא אמת לאמִתה. צֶ'נדלֶר הקטן היה נרעש.
"נו, טוב," אמר אִגנֶשוּס גָלַהֶר, "בדבלין שלנו, שבקושי זזה, לא יודעים הרבה על עניינים כאלה."
"בטח נורא משעמם לך פה," אמר צֶ'נדלֶר הקטן, "אחרי כל המקומות האחרים שראית."
"שמע," אמר אִגנֶשוּס גָלַהֶר, "זה מנוחה בשבילי להגיע הנה. ואחרי הכול זאת המולדת, כמו שאומרים. אי-אפשר לא להרגיש אליה משהו. זה טבע האדם… אבל תספר לי משהו על עצמך. הוֹגָן סיפר לי שכבר… שנתיים אתה נשוי באושר ועושר, מה?"
צֶ'נדלֶר הקטן הסמיק וחייך.
"כן," אמר, "במאי האחרון מלאה שנה."
"אני מקווה שלא מאוחר מדי לאחל מזל-טוב," אמר אִגנֶשוּס גָלַהֶר. "לא ידעתי מה הכתובת שלך, אחרת כבר הייתי עושה את זה מזמן."
הוא הושיט את ידו וצֶ'נדלֶר הקטן לחץ אותה.
"אם כך, תומי," אמר, "אני מאחל לך ולמשפחה כל טוב, וטונות של כסף, ושלא תמות עד שאני אירה בך. ואלה איחולים מידיד אמיתי, מחבר ותיק, אתה הרי יודע."
"אני יודע," אמר צֶ'נדלֶר הקטן.
"קטנים יש?" אמר אִגנֶשוּס גָלַהֶר.
צֶ'נדלֶר הקטן הסמיק שוב.
"יש אחד," אמר.
"בן או בת?"
"ילד."
אִגנֶשוּס גָלַהֶר טפח לחברו טפיחה מצלצלת על הגב.
"בראבו," אמר, "לא שהיה לי ספק, תומי."
צֶ'נדלֶר הקטן חייך, הציץ במבוכה בכוסו ונשך את שפתו התחתונה בשלוש שיניים קדמיות לבנות ילדיות.
"אני מקווה שתבוא אלינו איזה ערב לפני שאתה חוזר," אמר. "אשתי תשמח נורא לפגוש אותך. נשמע קצת מוזיקה ו…"
"תודה רבה-רבה, חבר," אמר אִגנֶשוּס גָלַהֶר. "מצטער שלא נפגשנו יותר מוקדם. אבל אני מוכרח לנסוע מחר בערב."
"הערב, אולי…?"
"מצטער, ידידי. אני פה עם עוד בחור, דווקא אחד עם שכל, וקבענו ללכת למשחק-קלפים, אחרת…"
"הו, במקרה כזה…"
"אבל מי יודע," אמר אִגנֶשוּס גָלַהֶר בנעימת התחשבות. "בשנה הבאה אולי אני קופץ לכאן, עכשיו ששברנו את הקרח. זה רק דחייה של תענוג ולא יותר."
"בסדר גמור," אמר צֶ'נדלֶר הקטן, "בפעם הבאה שתגיע חייבים לבלות ערב יחד. סיכמנו?"
"סיכמנו," אמר אִגנֶשוּס גָלַהֶר, "אם אני מגיע בשנה הבאה – parole d'honneur [מילת כבוד {על דברתי}]."
"וכדי לחתום את העסקה," אמר צֶ'נדלֶר הקטן, "נשתה עכשיו עוד אחת."
אִגנֶשוּס גָלַהֶר שלף שעון זהב גדול והציץ בו.
"אבל אחרונה," אמר. "כי אתה יודע, יש לי עוד פגישה."
"הו, בטח," אמר צֶ'נדלֶר הקטן.
"אז בסדר גמור," אמר אִגנֶשוּס גָלַהֶר, "עוד אחת בתור deoc an doruis [לגימת פרדה]."
צֶ'נדלֶר הקטן הזמין את המשקאות. הסומק שעלה בלחייו כמה דקות קודם העמיק והלך. די היה בכמות קטנה לשלהב אותו ועכשיו היה לו חם והוא היה נרגש. שלוש כוסיות הוויסקי עלו לראשו והסיגר החזק של גָלַהֶר בלבל את חושיו כי הוא היה איש עדין ומתנזר מטבעו. הרפתקת הפגישה עם גָלַהֶר אחרי שמונה שנים; לשבת עם גָלַהֶר ב"קורלס" אפוף אורות ורעש, להאזין לסיפוריו של גָלַהֶר ולחלוק עמו לשעה קלה את חיי הנדודים שלו רצופי ההצלחות – כל אלה ערערו את שיווי-המשקל של מזגו הרגיש. הוא חש במלוא חריפותו את הניגוד בין חייו לחיי חברו ואת אי-הצדק בכך. גָלַהֶר נופל ממנו במוצאו ובחינוכו. מובטח לו שהיה יכול לבצע טוב יותר כל מה שחברו עשה אי- פעם, או יכול היה לעשות, משהו נעלה יותר מסתם עיתונאות זולה, לו רק נקרתה לו הזדמנות. מה מכשיל אותו? ביישנותו האומללה. הוא ביקש להצדיק את עצמו באיזו דרך, לתת תוקף לגבריותו. לא נעלמה ממנו סיבת סירובו של גָלַהֶר להזמנתו. הפגנת הידידות שלו כלפיו אינה אלא התנשאות, ממש כשם שהביקור שלו אינו אלא התנשאות על אירלנד.
הבָּרמן הביא להם את המשקאות. צֶ'נדלֶר הקטן הדף כוס אחת לעבר חברו והרים אל פיו באומץ את השנייה.
"מי יודע?" אמר כשהרימו שניהם את הכוסות. "כשתבוא בשנה הבאה אולי יהיה לי העונג לאחל חיים ארוכים ומאושרים לאדון ולגברת אִגנֶשוּס גָלַהֶר."
עודנו לוגם, עצם אִגנֶשוּס גָלַהֶר עין אחת בהבעתיות מעל שפת כוסו. אחרי שרוקן את הכוס מצמץ בפסקנות בשפתיו, הניח אותה מידיו ואמר:
"אל חשש, בני. לפני שאני מכניס את הראש שלי לסד, אם בכלל – אני מתכוון לעשות חיים ולראות עולם."
"באחד הימים זה יקרה לך," אמר צֶ'נדלֶר הקטן בשלווה.
אִגנֶשוּס גָלַהֶר הפנה את עניבתו הכתומה ומלוא מבטו הכחול-כצפחה אל חברו.
"ככה אתה חושב?" אמר.
"אתה תכניס את הראש שלך לסד," חזר צֶ'נדלֶר הקטן בהחלטיות על דברי חברו, "כמו כל אחד, אם רק תמצא את הבחורה הנכונה."
הוא הגביר במקצת את נעימת דיבורו והיה מודע לכך שהסגיר את עצמו; אבל למרות שהסומק בלחייו התחזק, הוא לא נרתע מפני המבט שנתן בו חברו. אִגנֶשוּס גָלַהֶר סקר אותו זמן-מה ואז אמר:
"אם זה הולך לקרות אי-פעם, אני מתערב עד הפרוטה האחרונה שלא יהיו שום נישוקים וחיבוקים. אני מתכוון להתחתן עם כסף. יהיה לה חשבון שמן בבנק, אחרת היא לא בשבילי."
צֶ'נדלֶר הקטן הניד את ראשו מצד לצד.
"שככה יהיה לי טוב," אמר אִגנֶשוּס גָלַהֶר בלהט, "אתה יודע מה? אני רק מוציא מילה, ומחר יש לי גם את האישה וגם את הכסף. אתה לא מאמין? בסדר, אני יודע. יש מאות – מה אני מדבר – יש אלפי גרמניות ויהודיות מסריחות מכסף, שיהיו מה-זה שמחות… חכה-חכה, בחורי. עוד תראה מה אני יודע לעשות עם הקלפים שלי. כשאני מתחיל עם משהו, אני עושה אותו כמו שצריך. רק חכה ותראה."
הוא רוקן את כוסו אל פיו, גמר את המשקה וצחק בקול. אחר כך הביט מהורהר לפניו ואמר בקול שקט יותר:
"אבל אני לא ממהר. הן יכולות לחכות. תבין, לא מתחשק לי לקשור את עצמי לאישה אחת."
הוא צר בפיו צורת טעימה ועיווה את פרצופו.
"בטח התקלקל קצת," אמר.
*
צֶ'נדלֶר הקטן ישב בחדר שליד הפרוזדור ופעוֹט בזרועותיו. כדי לחסוך כסף הם לא העסיקו עוזרת, אך אחותה הצעירה של אנני, מוניקה, הייתה באה לסייע שעה או יותר בבוקר ובערב. אבל מוניקה כבר הלכה מזמן. השעה הייתה רבע לתשע. צֶ'נדלֶר הקטן לא רק שאיחר לתה-מנחה, גם שכח להביא לאנני את חבילת הקפה שביקשה. ברור למה הייתה במצב-רוח ירוד וענתה לו בקצרה. היא אמרה שתוכל להסתדר בלי ארוחת-מנחה אבל כשקרבה השעה לסגירת החנות בפינת הרחוב, החליטה לצאת בעצמה לקנות רבע פאונד תה ושני פאונד סוכר. היא תחבה חיש את הילד הישן אל זרועותיו ואמרה:
"קח. אל תעיר אותו."
מנורה קטנה עם אהיל חרסינה לבן עמדה על השולחן ואורה נפל על תמונה במסגרת סדוקה של קרן. זה היה תצלום של אנני. צֶ'נדלֶר הקטן הביט בתצלום והתעכב על השפתיים הדקות ההדוקות. לבושה הייתה בחולצה הקיצית התכולה שהביא לה במתנה באחת השבתות. החולצה עלתה לו עשרה שילינג ואחד-עשר פני, אבל כמה מתח-עצבים נתלווה לכך! איך התייסר באותו יום, ממתין ליד הדלת עד שתתרוקן החנות מלקוחות, עומד ליד הדלפק להיראות נינוח בעוד הזבנית עורמת לפניו חולצות נשים, משלם ושוכח לקחת את העודף של פני אחד, נקרא לחזור על ידי הקופאית ובסוף, בצאתו, מתראה כבודק אם הצרור קשור היטב כדי לכסות על הסומק בפניו. כשהביא את החולצה הביתה נישקה אותו אנני ואמרה שהחולצה יפה מאוד ואופנתית; אך כששמעה את מחירה, השליכה אותה על השולחן ואמרה שזוהי הונאה פשוטה לגבות עליה עשרה שילינג ואחד-עשר פני. תחילה ביקשה להחזיר את החולצה, אבל כשמדדה אותה שמחה בה, בעיקר על גזרת השרוולים, והיא נישקה אותו ואמרה כמה יפה מצדו שחשב עליה.
הממ!…
הוא הביט בצינה על העיניים בתצלום והן החזירו לו מבט צונן. הן היו יפות בלי ספק, וגם הפנים היו. אבל הוא גילה בהן משהו מרושע. למה הן כל כך אדישות ואציליות-למראה? שלוותן של העיניים הרגיזה אותו. הן דחו והרתיעו אותו. לא הייתה בהן לא תשוקה ולא רגשה. עלו במוחו הדברים שאמר גָלַהֶר על יהודיות עשירות. העיניים ההן, השחורות האוריינטליות, הרהר, כמה הן מלאות תשוקה וערגה חושנית!… למה התחתן עם העיניים שבתצלום?
בעיצומה של השאלה עצר בעצמו והציץ בעצבנות סביבו בחדר. היה דבר-מה מרושע ברהיטים היפים שקנה לביתו בתשלומים. אנני בחרה את הרהיטים והם הזכירו לו אותה. גם הם היו יפים וצדקניים. מיאוס עמום ניעור בו כנגד חייו. למה של יימלט מביתו הקטן? האם מאוחר מדי לנסות ולחיות באומץ כמו גָלַהֶר? למה שלא ייסע ללונדון? עדיין נותר לו לפרוע את התשלומים. לו רק יכול היה לכתוב ספר ולהוציאו לאור, זה היה אולי סולל לו את הדרך.
כרך של שירת ביירון היה מונח על השולחן לפניו. הוא פתח אותו בזהירות בשמאלו פן יעיר את הילד והתחיל לקרוא את השיר הראשון:
"מחריש הרוח, דממו דמדומים,
גם זפיר בעצי חורש לא ינדוד.
אל מרגרט פנַי, את קברה לפקוד,
על עפרהּ שאוהב פרחים לזרות."
["על מותה של עלמה צעירה", 1802]
הוא השתהה. הוא חש את פעמותיו של השיר בחדר סביב. כמה עצוב השיר! האם יכול גם הוא לכתוב כך, לבטא את עגמת נפשו בחרוזים? דברים רבים כל כך היה רוצה לתאר: למשל הרגשות שניעורו בו על גשר גְראטֶן שעות אחדות קודם לכן. לו רק יכול היה לשוב להלך-הרוח ההוא…
הילד התעורר והתחיל לבכות. הוא זנח את הקריאה וניסה להרגיע את הילד, אך לא עלה בידו. הוא ניסה לערסל אותו בזרועותיו, אך היבבות רק גברו. הוא נדנד אותו מהר יותר ואגב כך החל לקרוא את הבית השני:
"בקיטון הזה הצר עפרהּ ינוח,
עפרהּ שלפנים…"
ברכה לבטלה. אי-אפשר לקרוא. אי-אפשר לעשות כלום. יללתו של הילד פילחה לו את עור-התוף. ברכה לבטלה, ברכה לבטלה! הוא אסיר עולם. זרועותיו רעדו מזעם, ורוכן אל פרצופו של הילד צעק לפתע:
"די!"
הילד חדל לרגע, נתקף צמרמורת של פחד והתחיל לצרוח. צֶ'נדלֶר הקטן קפץ מכיסאו וצעד במהירות הלוך ושוב בחדר כשהילד בזרועותיו. הילד התחיל להתייפח ביפחות מעוררות חמלה, השתנק ארבע-חמש שניות ושוב פרץ ביבבות. הקירות הדקים של החדר החזירו את הקול. הוא ניסה להשקיטו, אבל יבבותיו רק התפלצו יותר ויותר. צֶ'נדלֶר הקטן הביט בפנים המתכרכמות והמתעוותות ואימה נפלה עליו. הוא ספר שבע יבבות בלא הפסקה ביניהן ואימץ את הילד אל חזהו בפחד. אם הוא ימות!…
הדלת נפתחה בהדיפה ואישה צעירה נכנסה בריצה, מתנשמת.
"מה קרה? מה קרה?" הזדעקה.
לשמע קולה של אמו פרץ הילד ביבבות.
"זה כלום, אנני… זה כלום… הוא התחיל לבכות…"
היא השליכה את צרורותיה על הרצפה וחטפה מידיו את הילד.
"מה עשית לו?" קראה, נועצת את עיניה בפניו.
רגע אחד ספג צֶ'נדלֶר הקטן את מבט עיניה ואז נחתם לבו למראה השנאה שבהן. הוא התחיל לגמגם.
"זה שום-דבר… הוא… הוא התחיל לבכות… לא יכולתי… לא עשיתי כלום… מה?"
בלי שתיתן את דעתה עליו החלה פוסעת בחדר הנה והנה, לופתת את הילד חזק בזרועותיה וממלמלת:
"קטן שלי! קטנצ'יק שלי! מי נבהל, חמודי? די-די, חמודי! חתלתולצ'יק שלי! חתלתול קטן של אמא!… די-די!"
צֶ'נדלֶר הקטן הרגיש איך לחייו נמלאות בושה והוא נסוג אל מעבר לחוג האור של המנורה. הוא שמע איך פוחתות יבבותיו של הילד, דועכות והולכות; ודמעות חרטה עלו בעיניו.
סיפור נפלא. לא ברור לי למה לא תרגמו אותו קודם במבחר שיצא בעברית, וראוי לתרגום הנפלא שמובא כאן. ביטויים כמו "נטל פרידה כדקדוקה ממכתבתו", "הוא ניסה לאמוד את נפשו" כל כך מעבירית את האירית-הקלטית של ראשית המאה העשרים ואת רוחו של הסיפור. תרגום ענק!