החלון החסום I אמברוז בירס (1914-1842)

ב-1830, מיילים ספורים בלבד ממה שהוא היום המטרופולין של סינסינטי, השתרע יער עצום וכמעט רָציף. את האזור כולו יישבו בדלילות אנשים מן הסְפר – נשמות חסרות-מנוח שעד שחצבו בתים ראויים למגורים מן הישימון והגיעו לדרגת שגשוג (שהיום היינו מכנים דָלוּת), והנה המריץ אותם איזה דחף מסתורי בטבעם לקום ולזנוח הכול ולזוז הלאה משם, מערבה, ולהיתקל בסכנות חדשות ובמחסור במאמציהם לשוב ולהשיג את הנוֹחוּיוֹת הזעומות שעזבו מרצונם. עתה כבר נטשו רבים את האזור לטובת התנחלויות רחוקות יותר, אך בין אלה שנשארו היה אחד מהמתיישבים הראשונים. האיש גר לבדו בבית של בולי-עץ מוקף מכל עבר ביער הגדול, ובקדרותו ובשתיקתו נראה כחלק מאותו יער, כי מעולם לא ראוהו מחייך או אומר מילה מיותרת. את צרכיו הפשוטים סיפק על ידי מכירה או סחר-חליפין בעורות של חיות בר בעיר-הנהר, שכן לא גידל דבר על האדמה, שבשעת הצורך היה יכול להכריז עליה כעל רכושו בתוקף חזקה רצופה. ועם זאת ניכרו עתה סימנים של "שיפור" – אקרים אחדים בקרבת הבית בּוֹראוּ פעם, וגדמי העצים המרקיבים היו מוסתרים למחצה בצמחייה חדשה שעמלה לתקן את החורבן שהמיט הגרזן. מסתבר כי התלהבותו של האיש מעבודת-האדמה התפרנסה משלהבת-אכזב, שדעכה בגחלים של חרטה.

לבֵית בולי-העץ הקטן, ולו ארובה של מקלות וגג של קורות עקומות מחוזק במוטות שתי-וערב ומילוי של טיט, הייתה דלת אחת, ומולה בדיוק – חלון. החלון היו חסום בקרשים – איש לא זכר זמנים שבהם היה גלוי. ואיש לא ידע מדוע סגרו אותו כך; ודאי לא משום סלידתו של הדייר מאור ואוויר, כי בפעמים הנדירות שצייד נקלע לנקודה נידחת זאת, היה רואה את הפָּרוּש מתחמם בפתח ביתו, בפעמים שהשמים סיפקו אור-שמש די צורכו. לדעתי, רק לקומץ אנשים שעודם חיים נודע אי-פעם סודו של החלון ההוא. אני, כפי שעוד תראו, אחד מאלה.