חודש: יולי 2017

ירד גשם אותו בוקר והיה עדיין חשוך מאוד. כשהגיע הילד לבית הקפה [במקור streetcar café , בית קפה בצורת קרון של חשמלית], כבר כמעט השלים את סיבוב החלוקה, ועכשיו נכנס פנימה לכוס קפה. המקום, שלא נסגר גם בלילה, היה בבעלותו של איש מריר ועוקצני – לֵאוֹ שמו. אחרי הרחוב הטחוב, הריק נדמה בית הקפה מסביר-פנים ומזהיר. לאוֹרך הדלפק היו שני חיילים ושלושה פועלים ממטוויית הכותנה, ובפינה ישב איש, מקומר כולו, אפו וחצי פניו תקועים בספל גדול של בירה. הילד חבש ברדס-עור כשל טייסים. עם כניסתו לבית הקפה התיר את רצועת הצוואר וזקף את דש-הקסדה הימיני מעל אוזנו הקטנה הוורודה. לא פעם, בעודו לוגם מן הקפה, היה מישהו פונה אליו בחביבות. אך לֵאוֹ לא הביט בו הבוקר, ואיש מהגברים לא דיבר אליו. הוא שילם והיה בדרכו אל הדלת, והנה קול קרא אליו: "ילד! היי, ילד!". הוא הסתובב, והאיש בפינה סימן לו באצבע מאונקלת והניד אליו בראשו. את פניו העלה מספל הבירה, ופתאום הוא נראה שמח מאוד. האיש היה ארוך וחיוור, אפו גדול ושערו אדמוני דהה. "היי, ילד!". הילד התקרב אליו. היה זה ילד בן שתים עשרה, נמוך לפי גילו, עם כתף אחת משוכה גבוה מן האחרת בגלל כובדו של תיק העיתונים. פניו היו פחוסות ומנומשות ועיניו היו עיני ילד עגולות. "כן, מיסטר?" האיש הניח יד אחת על כתפיו של מחלק העיתונים ואז תפס בסנטרו וסובב את פניו לאט מצד אל צד.

המשך קריאה "%s"

תמיד הייתי סבור כי אם אישה גמרה אומר להתחתן עם גבר, דבר לא יציל אותו. רק פעם בחיי היכרתי גבר שהצליח להינצל בנסיבות הללו. שמו היה רוג'ר צ'רינג. כבר לא היה צעיר כשהתאהב ברות בּארלוֹ, וניסיון חיים עשיר לימד אותו לעמוד על המשמר. אלא שרות בּארלוֹ התברכה בסגולה שהפכה את רוב הגברים לחסרי-הגנה – סגולת הפאתוס. רות בּארלוֹ כבר התאלמנה פעמיים. היו לה עיניים כהות נפלאות, שהשכילו לפרוט על מיתרי הלב מכל עיניים שראיתי מעודי. תמיד נדמה היה כי עוד רגע יתמלאו דמעות, והרגשתָ כי סִבלהּ הוא דבר-מה שלא תוכל לעמוד בו. בחור חזק כמו רוג'ר צ'רינג, משופע בכסף, מן הסתם אמר בלבו: אני חייב לחצוץ בין סבלות-החיים לבין ברייה קטנה וחסרת-ישע זו. מרת בּארלוֹ הייתה מאותם חסרי-מזל ששום-דבר בחייהם אינו מתנהל כשורה. אם התחתנה, בעלה היכה אותה; סוכן בורסה שהעסיקה רימה אותה; מבשלת ששכרה הייתה שתיינית. כשרוג'ר סיפר לי שהוא עומד לשאת אותה לאישה, איחלתי לו כל טוב. ביני לבין עצמי חשבתי אותה לטיפשה ולקשת-לב. רוג'ר הציג אותה בפני חבריו. הוא העניק לה תכשיטים יפים. הוא לקח אותה לכל מקום ומקום. חתונתם נקבעה לעתיד הנראה לעין. רוג'ר היה מאוד מרוצה מעצמו – הנה הוא עושה מעשה טוב.

המשך קריאה "%s"

"היא אמרה שתרקוד אתי אם אביא לה שושנים אדומות", קרא הסטודנט הצעיר, "אך בכל גנִי אין אף שושנה אדומה".

מקִנו בעץ האלון שמע אותו הזמיר והציץ מבין העלים ותהה לנפשו.

"אף שושנה אדומה בכל גני!" קרא ועיניו הנפלאות מלאו דמעות. "הו, באלו זוטות האושר תלוי! קראתי כל מה שכתבו חכמים, וכל סודותיה של הפילוסופיה גלויים לפני. אך בגלל חסרונה של שושנה אדומה נידון אני לחיי עליבות".

"הנה, סוף-סוף, אוהב אמיתי", אמר הזמיר. "לילה-לילה שוררתי עליו אף שלא היכרתיו; לילה-לילה סיפרתי את סיפורו לכוכבים, והנה הוא לפני. שערו כהה כמו ציץ היקינתון ושפתיו אדומות כשושנה שהוא מבקש לו. אך מן התשוקה פניו לבנות כשנהב חיוור, והצער הטביע חותם על מצחו".

" מחר בלילה עורך הנסיך נשף", מלמל הסטודנט הצעיר, "ואהובתי בין הקרואים. אם אביא לה שושנה אדומה, תרקוד אתי עד הנץ השחר. אם אביא לה שושנה אדומה, אחזיק את אהובתי בזרועותי והיא תשעין את ראשה על כתפי, וידה תהיה אחוזה בידי. אך בגני אין שושנה אדומה. ועל כן אשב בדד והיא תעבור על פני. היא לא תשגיח בי, ולבי יישבר".

המשך קריאה "%s"

הצעיר עם העניבה התאטרלית העיף מבט עצבני בַּצעירה בשמלת-הגדילים לא הרחק ממנו על הספה. בוחנת הייתה בעיון את הממחטה שלה. לפי העניין העמוק שגילתה בה – החומר, הצורה, האפשרויות הגלומות – כאילו הייתה הראשונה מסוגה שראו עיניה. הצעיר כחכח בגרונו, ללא צורך והצלחה, בהפיקו רעש קטן חנוק. "רוצה סיגריה?" אמר. "לא, תודה", אמרה. " ועל כל פנים, תודות מקרב לב". "מצטער שיש לי רק מהסוג הזה", אמר. "יש לָך סיגריות משלך?". "באמת שאני לא יודעת", אמרה. "כנראה שיש לי, תודה". "כי אם אין לך," אמר, "ייקח לי רגע לגשת לפינה ולהשיג לך כמה". "הו, תודה, בשום פנים לא הייתי מטריחה אותך עד כדי כך", אמרה. "נורא מתוק מצדך שחשבת על זה. רוב תודות לך". "אולי כבר תפסיקי להודות לי, לכל הרוחות?" אמר. "באמת שלא ידעתי שאני אומרת משהו לא לעניין. אני נורא מצטערת אם פגעתי ברגשותיך. אני יודעת מה זה כשפוגעים ברגשות שלך. מה לעשות, לא שמתי לב שזה עלבון להגיד 'תודה' לבן אדם. אני לא בדיוק רגילה שאנשים מקללים אותי בגלל שאני אומרת להם 'תודה' ". "לא קיללתי אותך!" אמר. "מה, לא?" אמרה, "שיהיה". "אלוהים", אמר, "כל מה שאמרתי… פשוט שאלתי אותך אם אני יכול לצאת להשיג לך כמה סיגריות. מה אמרתי שכל כך הקפיץ אותך?". "מי קפץ?" אמרה. "אני נשבעת שלא ידעתי שזה פשע להגיד שלא הייתי חולמת להטריח אותך כל כך. זה עצוב, אבל אני בטח נורא מטומטמת או משהו כזה". "את רוצה שאני אצא ואשיג לך כמה סיגריות, או לא?", אמר. "אל-אלוהים", אמרה, "אם אתה כל כך רוצה לצאת, אז בבקשה אל תרגיש שאתה חייב להישאר. בשום פנים לא הייתי רוצה לגרום לך להרגיש שאתה חייב להישאר". "נו, אל תהיי כזאת", אמר. "איזה כזאת?" אמרה. "אני לא שום כזאת". "מה העניין?" אמר. "מה, כלום", אמרה, "למה?". "היית מוזרה כל הערב", אמר. "בקושי דיברת אלי מילה מהרגע שנכנסתי". "אני נורא מצטערת אם אתה לא נהנה מספיק", אמרה. "בכל הכנות, אל תרגיש שאתה חייב להישאר פה ולהשתעמם. אני בטוחה שיש מיליון מקומות שאתה יכול להיות שם וליהנות פי אלף. הדבר היחיד הוא שאני טיפה מצטערת שלא ידעתי מקודם, זה הכול. כשאמרת שאתה בא הערב ביטלתי המון דייטים, ללכת לתאטרון וכל זה. אבל זה לא משנה בכלל. הייתי מעדיפה בהרבה שתלך לאיזה מקום ותבלה טוב. זה לא כל כך נעים לשבת כאן ולהרגיש שאת משעממת מישהו עד מוות".

המשך קריאה "%s"

היֹה היה ילד שהלך בדרך יום-יום;
והדבר הראשון שהביט בו, הפך לו עצמו;
והדבר ההוא הפך לחלק ממנו יום שלם, או חלק מסוים מהיום,
או שנים רבות, או מחזורים נמתחים של שנים.

ראשוני הלילכים הפכו לחלק מן הילד הזה,
והעשב, ופרחי חבלבל לבנים ואדומים, ותלתן
לבן ואדום, וזמרת ציפור-הפיבּי,
וטלאים ילידי מרס, ושֶגֶר החזירה הוורוד-הדהה, והסייח
של הסוסה והעגל של הפרה.
ומשפחת האפרוחים הקולנית בחצר-המשק, או ברפש על שפת הברכה,
והדגים התלויים כה במופלא תחת המים – והנוזל הנהדר המופלא,
וצמחי המים עם ראשיהם החינניים השטוחים – כולם הפכו לחלק ממנו.

המשך קריאה "%s"