ורד לאמילי I ויליאם פוקנר (1962-1897)

כשמיס אמילי גרירסון הלכה לעולמה, הגיעה כל העיר ללוויה: הגברים מתוך מעין חיבה מהולה בכבוד לאנדרטה שקרסה, הנשים בעיקר מתוך סקרנות לראות את פנים ביתה, שחוץ ממשרת זקן – צירוף של גנן וטבח – איש לא ראה אותו לפחות עשר שנים.

היה זה בית עץ גדול וכמעט מרובע, פעם לבן, שהיה מעוטר בכיפות וצריחים וגזוזטראות עם דגמים שבלוליים בסגנון הקליל והדחוס של שנות השבעים, ועמד בְּמה שהיה אצלנו פעם הרחוב הנחשב ביותר. אך מוסכים ומנפטות כותנה [מנפטה – מפעל להפקת סיבי כותנה] פלשו ומחקו אפילו את השמות המפוארים של שכונה זאת. נותר רק ביתה של מיס אמילי, זוקף את קלקולו העיקש הקוקטי מעל עגלות הכותנה ומשאבות הבנזין – מפגע לעין בין מִפגעים. ועתה עמדה מיס אמילי להצטרף אל נציגי אותם שמות מפוארים במקום מנוחתם בבית העלמין, שארזיו מסוכסכים וטרופים, בין קברותיהם של חיילי הקונפדרציה והאיחוד [הצדדים במלחמת האזרחים של אמריקה], מהם אלמונים, מהם רמי-דרגה, שנפלו כולם בקרב על ג'פרסון.

מר ומרת אליוט I ארנסט המינגוויי (1961-1899)

מר ומרת אליוט ניסו בכל כוחם להביא תינוק לעולם. הם ניסו ככל שמרת אליוט עמדה בכך. הם ניסו בבוסטון אחרי שהתחתנו והם ניסו באונייה בדרכם מפה לשם. באונייה הם לא ניסו בתכיפות רבה כי מרת אליוט הייתה די חולה. הייתה לה בחילה, וכשהייתה לה בחילה היא הייתה מסוג הבחילות שיש לנשים דרומיות. כלומר לנשים מהחלק הדרומי של ארצות הברית. כמו כל הנשים הדרומיות, מרת אליוט התפרקה מהר מאוד בתנאים של מחלת-ים. רבים על האונייה חשבו שהיא אמו של אליוט. אחרים שידעו כי השניים נשואים סברו שהיא בהיריון. בעצם הייתה בת ארבעים. גילה הואץ פתאום כשהתחילה לנסוע בעולם.