חודש: פברואר 2018

חסר-מנוח, אחוז תזזית, בן-חלוף כמו הזמן עצמו – כך הוא גוש-האדם העצום בשכונת הלבֵנים האדומות של רובע "לוֹאר וֶסט סייד". חסרי-בית – ויש להם מאה בתים. קופצים מחדר שָׂכור אחד לשני, לעולם ארעיים – דיירי-ארעי, ארעיים בלב ובנפש. הם שרים "ביתי מה נחמד הוא" במקצב הרגטיים; את רכושם היקר ללבם [במקור: (תַרפֵי-הבית)lares et penates ] הם נושאים עמם בקופסת קרטון; גפנם היא סרט שזור על מגבעת הדורה; תאנתם היא פיקוס.

סביר כי לבנייני הרובע הזה, שגרים בהם אלף דיירים, יהיו גם אלפי סיפורים לספר, רובם תפלים מן הסתם; אך מפליא אם לא יימצאו כמה רוחות-רפאים בשובל שהותירו אחריהם כל אותם נוודים, אורחים-לשעה.

המשך קריאה "%s"

דבר ראשון מראה לך מרת פָּארקר את הטרקלינים הכפולים. אתה נשמר מלהיכנס לדבריה כשהיא מתארת את יתרונותיהם וסגולותיהם של האדונים שגרו בהם שמונה שנים. אחר כך אתה מתוודה איכשהו בגמגום שאינך לא רופא ולא רופא שיניים. הצורה שמרת פָּארקר תקדם את ההודאה הזאת תגמול אותך לתמיד מהרגשות הישנים שרחשת להוריך על שלא השכילו להכשיר אותך לאחד המקצועות היאים לטרקליניה של מרת פָּארקר.

דבר שני אתה עולה במדרגות ומציץ באחורִי-של-הקומה-השנייה ב-8 דולר לשבוע. אחרי שהשתכנעת מסגנון דיבורה כי החדר בקומה השנייה שווה את 12 הדולרים שמר טוּסֶנבֶּרי שילם עבורו תמיד עד שנסע לנהל את הפרדס של אחיו בפלורידה ליד פאלם-ביץ', היכן שמרת מֶקֶלנטייר בילתה תמיד את תקופות החורף בחדר החזית הכפול עם אמבטיה פרטית – אתה מצליח ללמלם שאתה מעוניין במשהו זול עוד יותר.

המשך קריאה "%s"

אינני מתעניין במיוחד בידוענים ותמיד התקשיתי להבין את תשוקתם של רבים וטובים להחליף לחיצת יד עם שועי-עולם. כשמציעים לי להיפגש עם אדם שעולה על אחרים בדרגתו או בהישגיו, אני מחפש תירוץ מנומס להתחמק מהכבוד הזה, וכשחברִי דייגו טוֹרֶה הציע שיצייד אותי במכתב המלצה לסנטה אנה, סירבתי. אך לשם שינוי, התירוץ שהבאתי הפעם היה כֵּן. סנטה אנה היה לא רק משורר גדול, אלא דמות רומנטית, ויש לשער כי היה משעשע אותי לזהות בישיש סנטה אנה את מי שהרפתקאותיו (לפחות בספרד) היו לאגדה. אך ידעתי שהוא זקן וחולה והאמנתי כי לפגוש איש זר ונכרי יהיה בשבילו רק מטרד. קליסטו דה סנטה אנה היה הנצר האחרון ל"אסכולת המופת". בעולם שסלד מבּיירוניזם, הוא ניהל חיים בּיירוניים, ואת קורותיו רצופות הסכנות תיאר בשורה של פואמות שעשו לו שם גדול אצל בני דורו. קשה לי היום לשפוט את ערכן כי קראתי אותן לראשונה בגיל עשרים ושלוש ואז הן הלהיבו אותי מאוד. הייתה בהן תשוקה, היו יהירות הרואית וחיוניות ססגונית שכבשו אותי בסערה, ועד היום שורות השיר המצלצלות והמקצבים שאינם מרפים מעורבבים לגמרי עם הזיכרונות המקסימים מתקופת בחרותי.

המשך קריאה "%s"

אחר-צהריים אחד ישבתי לי בחזית "קפה דה לה פֶּה" ועקבתי בעיני אחר פְּאֵרם ועליבותם של החיים הפריזאיים. עודני תוהה מעל כוסית הוורמוט שלי על פשר התצוגה המוזרה של גאווה ועוני החולפת על פני, שמעתי מישהו קורא בשמי. הסתובבתי וראיתי את לורד מרצ'יסון. מאז ימינו יחד בקולג', לפני כעשור, לא נפגשנו. שמחתי מכל לב להיתקל בו שוב, ולחצנו ידיים בחום. באוקספורד היינו חברים טובים. הגיתי לו חיבה רבה; כה נאה היה, כה עז ותוסס, כה מרומָם. נהגנו לומר עליו כי אלמלא דיבר תמיד אמת, יכול היה להיות בחור כארז. אך בעצם כיבדנו אותו פי כמה על כנותו. כעת מצאתי שהשתנה עד מאוד. הוא נראה מודאג ואובד-דרך וכמי שמנקר בו ספק. הרגשתי כי לא ייתכן שמדובר בסקפטיות מודרנית, כי מרצ'יסון היה שמרן אדוק והאמין ב"ברית הישנה" באותה דבקות שהאמין ב"בית הלורדים"; הגעתי אפוא למסקנה כי מדובר באישה ושאלתיו אם כבר יש לו אישה.

המשך קריאה "%s"