האישה שפרגים ורודים מקטיפה שזורים סביב שערה הזהוב-שלא-כדרך-הטבע חצתה את החדר ההומה-אדם בהילוך מעניין, שילוב של טפיפה וצידוד, ולפתה את זרועו הכחושה של המארח.
"תפסתי אותך!" אמרה. "עכשיו לא תוכל להתחמק".
"הו, הלוֹ", אמר מארחהּ. "מה שלומך?".
"טיפ-טופ", אמרה, "ממש טיפ-טופ. תקשיב. אני רוצה שתעשה לי טובה ענקית. אפשר? אפשר בבקשה? בבקשה-בבקשה?".
"איזה טובה?" אמר המארח.
"תקשיב", אמרה. "אני רוצה להכיר את וולטר ויליאמס. תאמין או לא, אני פשוט חולה על האיש הזה. כשהוא שר…! כשהוא שר את הספיריטואלס ההם! אמרתי לבָּרטון 'יש לך מזל שוולטר ויליאמס הוא צבעוני', אמרתי לו, 'אחרת היה לך המון סיבות לקנא'. אני ממש מתה לפגוש אותו. אני רוצה להגיד לו ששמעתי אותו בהופעה. תהיה מותק ותכיר לי אותו?".
"ודאי, למה לא", אמר המארח. "חשבתי שכבר פגשת אותו, הרי המסיבה היא לכבודו. אבל איפה הוא בכלל?".
"הוא ליד כוננית הספרים", אמרה. "בוא נחכה עד שהאנשים שם יגמרו לדבר אתו. אני חושבת שאתה פשוט נהדר, לערוך בשבילו את המסיבה הנהדרת הזאת ולתת לו הזדמנות לפגוש את כל האנשים הלבנים האלה. הוא בטח נורא אסיר תודה, נכון?".
"אני מקווה שלא", אמר המארח.
"אני מוצאת שזה באמת נורא יפה", אמרה, "בכל הכנות. תהרוג אותי אם אני מבינה למה זה לא בסדר גמור להיפגש עם צבעונים. לי אין שום רגשות שליליים בעניין הזה, אפילו שמץ. בָּרטון, מה אני אגיד לך, הוא ההפך הגמור. טוב, הוא בא מווירג'יניה, ואתה יודע איך הם שם".
"הוא הגיע הערב?" אמר המארח.
"לא, הוא לא יכָל",אמרה. "הערב אני אלמנת-קש מאיפה שלא מסתכלים. אמרתי לו כשיצאתי 'אין לדעת מה אני אעשה', אמרתי. הוא היה פשוט כל כך הרוס, הוא לא יכל לזוז. זה מָהזֶה חבל".
"אהה", אמר המארח.
ספטמבר שחוּן I ויליאם פוקנר (1962-1897)
מבעד לדמדומי ספטמבר השותתים דם, אחריתם המרה של שישים ושניים ימים ללא גשם, היא פשטה כשרפה בשדה קוצים: השמועה, הידיעה, מה שזה לא היה. משהו על מיס מיני קוּפֶּר וכושי. תקף אותה, העליב אותה, הפחיד אותה: אף אחד מאלה שנקבצו בשבת בערב במספּרה – שמאוורר תקרה הסתב שם, בלי שירענן אותו, את האוויר הנפסד, מְשלח חזרה לעברם את הבל פיהם המעופש וריח גופם במפחים רצופים מעופשים של תחליב ומשחה לשׂער – אף אחד מאלה לא ידע מה בדיוק קרה.
התינוק של דֶזירֶה I קייט שופן (1904-1850)
היות שמזג האוויר היה נעים, נסעה מאדאם וָאלמוֹנדֶה לאחוזת לָ'אבְּרי לבקר את דזירה והתינוק. הצחיק אותה לחשוב על דזירה מטופלת בתינוק. הרי רק אתמול דזירה עצמה הייתה לא גדולה בהרבה מתינוקת, כשמסייה, בהיכנסו ברכיבה בשערי וָאלמוֹנדֶה מצא אותה ישנה בצלו של עמוד האבן הגדול. הקטנטונת ניעורה בזרועותיו והחלה לבכות "באבא". יותר מזה לא ידעה לעשות או להגיד. היו אנשים שחשבו שאולי תעתה לשם בכוחות עצמה כי כבר הייתה פעוטה שמהלכת. הסברה הרווחת הייתה כי ננטשה במתכוון על ידי חבורה של טקסאנים, שקרונם המחופה קנבס חצה לקראת ערב את הנהר במעבורת של קוטון מייז בדיוק מתחת למטע. כעבור זמן זנחה מאדאם וָאלמוֹנדֶה את כל ההשערות, להוציא האחת שלפיה נשלחה אליה דזירה מטעם ההשגחה המיטיבה להיות ילדתה האהובה היות שהייתה חשוכת ילדים. כי הילדה צמחה להיות יפה ועדינה, רוחשת-טוב וכנה – מושא הערצתו של בית וָאלמוֹנדֶה. לא ייפלא אפוא שיום אחד, כשעמדה שעונה על עמוד האבן, שבצלו שכבה וישנה שמונה עשרה שנים קודם לכן, ראה אותה אָרמָן אוֹבּינְיִי שחלף שם על סוסו והתאהב בה.