לקהל הקטן על הרציף היה נדמה כי היא לעולם לא תזוז ממקומה. בלי-נוע, ענקית, נחה לה שם במים האפורים הקמוטים, מעליה לולאה של עשן, ובירכתיים להק עצום של שחפים צורחים, צוללים ועטים על אשפה מן המטבח. יכולת רק להבחין בזוגות קטנים צועדים בסך – זבובים קטנים פוסעים הנה והנה על גבי הצלחת שעל המפה האפורה הקמוטה. זבובים אחרים נקבצו ונהרו אל שפת הצלחת. הנה נצנוץ של לובן על הסיפון התחתון – סינרו של הטבח או אולי של חדרנית. הנה עכביש שחור קטנטן נחפז במעלה הסולם אל הגשר.
בקדמת הקהל התהלך אנה ואנה גבר בגיל העמידה, עז-פנים, לבוש למהדרין ומוגן היטב מפני הקור במעיל אפור, בצעיף-משי אפור, בכפפות עבות ובכובע לבד כהה – התהלך ואגב כך סחרר את מטרייתו הסגורה. הוא נראה כמנהיג את הקהל הקטן שעל הרציף ובה בעת שומר עליו שלא יתפזר – משהו בין רועה לכלב-רועים.