ירד שלג, ופרוותו של החתול התקשתה לעוקצים-עוקצים, אך הוא שמר על קור-רוח. הוא גהר על גחונו, נכון לניתור-המוות; שעות ארוכות הוא יושב כך. הייתה שעת לילה, אך הדבר לא שינה במאומה – כל הזמנים היו היינו הך לחתול כשארב לטרף. והוא גם לא היה כפוי לרצונו של שום אדם, כי בחורף ההוא חי לו לבד. בשום מקום בעולם לא היה קול שקרא אותו אליו; ליד שום תנור לא חיכתה לו ארוחה. הוא היה פטור מכל דבר חוץ מרעבונותיו, שהתעמרו בו כמו עכשיו כשלא באו על סיפוקם. החתול היה רעב מאוד – למעשה, כמעט גוֹוֵע ברעב. כבר ימים שמזג האוויר גרוע, וכל חיות-הבר החלושות יותר, שהיו טרפּוֹ מכוח המוֹרשָה, שהיו צמיתים מלידה למשפחתו, הסתגרו מרבית הזמן במחילותיהן וקיניהן, והמצוד הממושך לא הניב דבר. אך הוא חיכה בכוח העיקשוּת והסבלנות המופלאות של גזעו.
טוֹבֶּרמוֹרִי I סאקי (ה"י מונרו) (1916-1870)
הייתה שעת אחר-צהריים צוננת ושטופת-גשם של שלהי אוגוסט, עונת-שנה בלתי-מוגדרת זו שבה החוגלות עדיין שרויות או בבטחה או בבתי קירור, ואין מה לצוד – אלא אם גבולך מצפון הוא תעלת בריסטול, שאז אתה רשאי לפי חוק לדלוק אחרי צבאים אדומים שמנים. גבולה מצפון של מסיבת סוף-השבוע אצל ליידי בֶּלמְלי לא היה תעלת בריסטול, ולפיכך באותו אחר-צהריים שידובר בו הייתה נוכחות מלאה סביב שולחן תה-המנחה. למרות משמימותה של עונת-השנה ושממונו של המעמד כולו לא ניכר בחבורה חוסר-המנוחה הלַאָה שמשמעו פחד נורא מפני הפּיאנולה [פסנתר מכני שמנגן בעצמו] או ערגה כבושה ל"ברידג' הכרזה" [במקור: auction bridge].
אַיָל קוֹרֵא I אַלדֶן נַאולָן (1983-1933)
כושל במורד בערפילי העצים הסגולים על ההר,
בין יערות של ארזים ואשוחיות לבנות,
מועד בין ביצות-אשלים,
הגיע האַיָל הקוֹרֵא
ונבלם לבסוף על ידי אחו עם גדר-מוטות.