אני זקוקה למוזיקה אשר תשטוף על קצות אצבעותי הרגושות, החסֵרות מנוח, על שפתי הרוטטות שמְרוׂרים הכתימו, תשטוף בנעימת-מעמקים צלולה, גולשת-אט. הו, לערסול המרפא, זה הנושן, השוקט של איזה שיר שלמֵתים העייפים מביא מרגוע, שיר שעל ראשי ירעף כמו מים, על אברי הרועדים יהיה כמו חלום אשר לאור גדול פָּקע! במעשה המנגינה יש קסם, יש כשף של מנוחה, ונשימה שקטה, ולב שקוּל, אשר שוקע מטה, מסתנן מבעד לצבעים שעממו, אל דממת מעמקים תת-ימיים, ומשייט לעד בתוך ברֵכה של סהר ירקרק, לָפוּת בחיבוקם של מקצב ושל שינה. I Am In Need Of Music I Elizabeth Bishop (1911-1979) I am in need of music that would flow ,Over my fretful, feeling fingertips ,Over my bitter-tainted, trembling lips .With melody, deep, clear, and liquid-slow ,Oh, for the healing swaying, old and low …
מוזיקה I ולדימיר נבוקוב (1977-1899)
פרוזדור הכניסה היה מלא עד אפס מקום מעילים של גברים ונשים; מהטרקלין עלה רצף מהיר של צלילי פסנתר. בבואתו של ויקטור בראי של הפרוזדור יישרה את לולאת העניבה הניבטת משם. מתאמצת להדביק את הגובה תלתה המשרתת את מעילו, אבל המעיל התנתק וגרר אתו מטה עוד שניים, והיא נאלצה להתחיל מהתחלה. פוסע על קצות אצבעותיו הגיע ויקטור אל הסלון, ואותו רגע בדיוק הפכה המוזיקה לרמה ולגברית יותר. אל הפסנתר ישב וולף, אורח נדיר בבית הזה. השאר – כשלושים בסך הכול – האזינו במגוון של אופנים, קצתם סנטרם שעון על האגרוף, אחרים משלחים עשן סיגריה בכיוון התקרה, והתאורה הלא-מוגדרת שיוותה איכות ספק-ציורית לחוסר-התנועה שלהם. ממרחק, בעלת הבית, בחיוך רהוט, סימנה לוויקטור מושב פנוי, כורסא קטנה עם מסעד דמוי-כעך, כמעט בצלו של פסנתר-הכנף. הוא הגיב בתנועות קטנות של דחייה – הכול בסדר, הכול …
התלמיד של המורה לפסנתר I ויליאם טרבור (2016-1928)
"ברהמס?" אמרה. "שננסה לנגן את ברהמס?"
הנער, שזה היה השיעור הראשון שלו אצל העלמה נַיְטינְגייל, לא אמר כלום. אך בעודו מביט במטרונום השותק, הוא חייך קצת, כאילו נעמה לו השתיקה. ואז נגעו אצבעותיו בקלידי הפסנתר, ולמשמע הצלילים הראשונים ידעה העלמה נַיְטינְגייל כי היא במחיצתו של גאון.
עומדת בראשית שנות החמישים שלה, דקה, רכת-דיבור, פניה עדיין מתבלטים ביופיים השקט, סברה העלמה נַיְטינְגייל כי שפר מזלה. ביתה בא לה בירושה עם מות אביה והיא התקיימה בלי לקמץ על מה שהרוויחה כמורה לפסנתר. אף ידעה בחייה חמדת בשרים.
אולי הייתה מתחתנת, אך הנסיבות לא צלחו: תחת זאת פקד אותה במשך שש-עשרה שנים גבר שהאמינה כי באחד הימים ייפטר מאישה שלא אהב. לא כך אירע, וכשבא הקץ לפרשת האהבים, סבלה העלמה נַיְטינְגייל ייסורי חרטה, אך מאז ואילך לא נטרה טינה למאהבה כי אחרי הכול נשמר עמה זיכרון של אושר.
Matinée מיצירות ואגנר I וילה קאת'ר (1947-1873)
בוקר אחד קיבלתי מכתב בדיו חיוורת על דף זגוגי כחול-שורות של נייר-מכתבים. המכתב נשא את חותמת הדואר של כפר קטן בנברסקה. אמצעי-תקשורת זה, בָּלוי ומהוה, שנראה כאילו החזיקו אותו ימים אחדים בכיס של מעיל לא נקי ביותר, היה מדוֹד האוורד. במכתבו הודיע לי כי אשתו זכתה בירושה קטנה מקרובת-משפחה רווקה שמתה זה לא כבר, וכי עליה לבוא לבוסטון ולהיות נוכחת בהסדרת העיזבון. הוא מבקש כי אפגוש אותה בתחנת הרכבת ואעמוד לשירותה לפי הצורך. כשבדקתי את התאריך המצוין כתאריך הגעתה התברר כי הוא חל לא מאוחר מיום המחרת. כדרכו עיכב את הכתיבה, ולוּ נעדרתי מן הבית הייתי מחמיץ לגמרי את האישה הטובה.
שמה של דודה ג'ורג'יאנה לא רק העלה מן הנשייה את מראה גופה שהיה בה-בעת גרוטסקי ומעיר-חמלה, אלא פער לפני רגלי תהום שלמה של זיכרונות, כה רחבה ועמוקה שחשתי לפתע, בעוד המכתב נשמט מידי, שאני זר גמור לכל נסיבות קיומי בהווה, נבוך כולי ולא שייך כלל לסביבות חדר עבודתי. בקיצור, חזרתי להיות נער-החווה הגמלוני שדודתי הכירה, נכלם וזָרוע אבעבועות קור, ידי סדוקות ומחוספסות מקילוף קלחי תירס. מיששתי את פרקי אגודלי בהיסוס כאילו שוב התחספסו. שוב ישבתי לפני האורגן שבטרקלין, פורט סולמות בידי הנוקשות האדומות כשדודתי יושבת לידי ומתקינה כפפות קנבס עבור הקולפים.