(לשתות אתךָ קולה) זה הרבה יותר כֵּיף מלנסוע לסן סבאסטיאן, אירוּן, הֶנדיי, בּיאריץ, בּאיוֹן, או להקיא את הנשמה ברחוב טראבסרה דה גראסיה בברצלונה גם בגלל שבחולצה הכתומה הזאת אתה נראה כמו גרסה איכותית ושמחה יותר של סבסטיאן הקדוש גם בגלל האהבה שלי אליך, גם בגלל האהבה שלך ליוגורט גם בגלל הצבעונים הכתומים הבוהקים סְביב הלִבנים גם בגלל הסודיות שהחיוכים שלנו לובשים בנוכחות אנשים או פסלים קשה להאמין כשאני אתך שיכול להתקיים משהו כל כך דומם כל כך חגיגי כל כך נחרץ עד זרא כמו פסלים כשממש מולם באור החמים של ניו-יורק בשעה 4 אנחנו נסחפים קדימה ואחורה בין האחד לשני כמו עץ שנושם מבעד למשקפיים שלו ותערוכת הדיוקנאות נראית כאילו אין בה בכלל פרצופים, רק צבע אתה פתאום שואל את עצמך למה לכל הרוחות מישהו צייר אותם אני מסתכל …
מדונה של פרחי-ערב I אמי לאוול (1925-1874)
כל היום כולו עבדתי, עכשיו אני עייפה. אני קוראת: "איפה את?" אך כאן רק עץ-האלון, מאווש ברוח. הבית שקט מאוד, השמש מאירה על ספריִך, על המספריים והאצבעון שהנחתְ מידֵך זה עתה, אך אינךְ פה. פתאום אני בודדה: איפה את? אני יוצאת לחפש. ואז אני רואה אותָך, עומדת תחת צריח של דוֹרבּנית כחולה חיוורת, סלסילה של ורדים על זרועך. את צוננת, כמו כסף, ואת מחייכת. פעמוני קנטרברי משמיעים מנגינות קטנות, אני חושבת. את אומרת לי שצריך להתיז מים על האדמוניות, שהקולומבּינות מתפרעות, שצריך לקצץ את האברש ולעגל אותו. כל אלה את אומרת לי. אבל אני מביטה בָּך, לב של כסף, שלהבת-לב לבנה של כסף ממורק, איך את בוערת תחת מגדליה הכחולים של הדוֹרבּנית, ואני משתוקקת לכרוע בו-ברגע לרגליך, בעוד הכול סביבנו רועם את שאון הTe Deum העָרב של פעמוני קנטרברי. …
ארתור סְנֶצ'פוֹלד I א"מ פורסטר (1970-1879)
קוֹנוֵיי (סֶר ריצ'רד קוֹנוֵיי) התעורר מוקדם וניגש לחלון להעיף מבט בגן של משפחת טרווֹר דוֹנָדלדסוֹן. ירוק מדי. גרם-מדרגות טחבי הוליך מכביש-הגישה אל זירה טבעית מדשיאה. היו שם עצים אחדים מן הסוג שציירים אוהבים וכמה ערוגות פרחים עם שפע הבטחות צמחיות שוודאי לא תתמלאנה בסוף-שבוע זה. הקיץ היה עתיר-עלווה, עומד בפסק-זמן בין פריחות, והגנן, אם גם ודאי מן היקרים, נתפס בקלקלתו. את הזירה כיתרה משוכה גבוהה של עצי טקסוס, שהייתה מעמידה רקע מרשים לו הייתה שם חזית איזושהי, ומאחורי המשוכה חסם חורש עבות מן העין את השמים. כמובן, מה שחסר היה צבע. דלפיניום, סלביה, קְניפּהוֹפיה, ציניות, פרחי-טבק, כל דבר. רוכן מהחלון הצרפתי האצילי-למראה, שקל זאת קוֹנוֵיי בדעתו בעוד הוא ממתין לתה-השחרית שלו. הוא לא היה אמן, גם לא פילוסוף, אבל אהב להפעיל את מוחו כשלא היה לו משהו אחר לעשות, כמו בבוקר יום א' הזה, הבוקר הכפרי הזה, שצופן הרבה מאוד אוכל ומעט מאוד דיבורים.
ידיים I שרווד אנדרסון (1941-1876)
במרפסתו הנרקבת של בית-עץ קטן עם גג משולש ארך-שוקיים ליד שפת נקיק בקרבת העיר וָיינסְבּוּרג התהלך בעצבנות אָנֶה ואנה זקן קטן שמן. מעבר לשדה ארוך, שנזרע פעם תלתן אך לא הצמיח אלא יבול צפוף של חרדל-בר צהוב, ראה את הכביש הראשי ועליו עגלה מלאה קוטפי גרגרים ששבו מן השדות. קוטפי הגרגרים, בחורים ובחורות, צחקו וצעקו בקולי-קולות. צעיר בחולצה כחולה קפץ מן העגלה וניסה לגרור אחריו אחת מן הבחורות, שמיחתה והרימה קולה בצווחות. רגליו של הבחור בטשו והעיפו ענן אבק מן הדרך, ששייט לרוחב השמש הקרובה-להיעלם. מן השדה הארוך התגלגל קול נערותי דקיק. "היי בִּידְלבָּאוּם כַּנָף, תסרק את הבלורית, היא נופלת לך לתוך העיניים" פקד הקול על האיש, שהיה קירח ושידיו הקטנות העצבניות תעו על מצחו הלבן החשוף כמשליטות סדר בגוש סבוך של תלתלים.
בִּידְלבָּאוּם כַּנָף, מפוחד כתמיד ומכותר גדוד-רפאים של ספקות, כלל לא החשיב עצמו, ובשום צורה, לחלק מחיי העיר שבה חי כבר עשרים שנה. מכל תושבי וָיינסְבּוּרג רק אחד ביקש את קרבתו. עם ג'ורג' וילארד, בנו של טום וילארד בעליו של "בית וילארד החדש" קשר משהו הדומה לחברות. ג'ורג' וילארד היה כַּתָּב של "הנשר של וילארד", ומדי פעם היה יוצא בערב וצועד בכביש הראשי אל ביתו של בִּידְלבָּאוּם כַּנָף. עתה, בעודו מתהלך הנה והנה במרפסת, ידיו מתנועעות בעצבנות סביבו, קיווה בִּידְלבָּאוּם כַּנָף כי ג'ורג' וילארד יבוא ויעשה אתו את הערב. אחרי שהעגלה עם קוטפי הגרגרים כבר עברה, חצה בִּידלבֶּאוּם כַּנָף את השדה בין גבעולי החרדל הנישאים וטיפס על גדר של בולי-עץ והשקיף בדאגה בעיניים מצומצמות לאורכו של הכביש המוליך העירה. רגע תמים עמד ככה, חיכך את כפותיו וסקר מעלה ומטה את הכביש, ואז, שטוף פחד, שב במרוצה לביתו וחזר להתהלך במרפסת.