שלושת השחיינים והחנווני המשכיל I ויליאם סארויאן (1981-1908)

רוב ימות השנה היו תעלות-המים יבשות, וכשלא היו יבשות היו גועשות. כשהפשירו השלגים ברכסי הסיירה-נבאדה התחילו המים בתעלות לגעוש, ואי-משם, אלוהים יודע מניִן, הופיעו צפרדעים וצבים, נחשי מים ודגים. בתקופת האביב חפזו המים, ועמם מירוץ הלב. אך כשהתחלף יְרַק השדות בחוּם, והפרחים היו לפרי, והחמימות הייתה לכבשן לוהט, האטו התעלות את מרוצתן, ובלב פשטה עצלות. המים הראשונים שירדו מההרים והגבעות היו קרים, מהירים ומפחידים – קרים ושוקקים מכדי למשוך אליהם גוף עירום של ילד.

התספורת; או: הספָּר שנמר מלק את ראש דודו I ויליאם סארויאן (1981-1908)

מיס גאמה, מורתנו, אמרה שאני זקוק לתספורת, אמא שלי אמרה שאני זקוק לתספורת, אחי קְריקוֹר אמר שאני זקוק לתספורת: כולם רצו שאסתפר. הראש שלי היה גדול מדי בשביל אנשים. יותר מדי שֹער שחור, אמרו אנשים. כל אחד שאל: "מתי כבר תסתפר?" היה בעירנו איש-עסקים מגודל בשם הנטינגטון, שהיה רגיל לקנות ממני עיתון-ערב כל יום. האיש שקל מאה ועשרה ק"ג, היו לו שתי מכוניות קאדילק, שש מאות אקרים אדמה ויותר ממיליון דולר בבנק "ואלי"; וגם ראש קטן בלי שֹער, ממש בקָצה של האיש, במקום שכולם יכלו לראות. הוא הכריח פועלי מסילה לבוא מרחק גדול מחוץ לעיר לראות את הראש שלי. "עם מזג אוויר טוב ובריאוּת, יש שֹער על הראש," נהג להגיד. מיס גאמה לא אהבה את הגודל של הראש שלי. "אני לא מציינת שמות," אמרה יום אחד, "אבל אם בחור מסוים …

זמרי המקהלה הפרסביטריאנית I ויליאם סארויאן (1981-1908)

אחד משפע הדברים המשונים והמשעשעים בארצנו הוא הקלות שבה האזרחים הטובים שלנו עוברים מדת לחברתה, או משום דת מסוימת – לכל דת המזדמנת להם באקראי, בלי שירגישו הרגשת רווח או הפסד מיוחדת, והם ממשיכים, איכשהו, להיות תמימים וישרי-דרך כמקודם.

אני, למשל, נולדתי כמין קתולי, למרות שלא נטבלתי עד שמלאו לי שלוש-עשרה. עובדה זאת, זכור לי יפה, הרגיזה את הכומר והביאה אותו לשאול את הורי, השתגעתם? והם ענו, לא היינו כאן.