בעת שחיכה במרפסת, הביט נִיקִיל אל הרחוב באוּמנֵי המקראמה הקולעים דגמים פרחוניים, במוכרי רום הגוררים שקי קרח ובכתבנים הקשישים, שנראו לו קשישים מאז שהיה ילד, מקישים את אותיות הסיום של עבודת יומם. לידו במרפסת, היה המשרת שלו, קאנוּּ, עסוק בתלישת השער שצימח מאוזניו.
עַרַבּי I ג'יימס ג'ויס (1941-1882)
נורת' ריצ'מונד, רחוב ללא מוצא, היה רחוב שקט, חוץ מבשעה ש"בית הספר של האחים הנוצרים" שילח את הנערים הביתה. בית ללא דיירים בן שתי קומות עמד בקצהו החסום, פָּרוש משכֵניו בתוך חצר מרובעת. שאר בתי הרחוב, מודעים לחיים ההגונים שבתוכם, בהו זה בזה בפנים חומות ובקור-רוח.
מקרה מצער I ג'יימס ג'ויס (1941-1882)
מר ג'יימס דָאפִי התגורר בצ'ייפֵּליזוֹד [פרבר כפרי בדבלין] מפני שביקש להתגורר רחוק ככל האפשר מהעיר שבה חי ומפני שכל שאר פרבריה נראו לו עלובים, מודרניים ויומרניים. הוא גר בבית ישן קדורני, ומחלונותיו יכול היה להביט אל תוך המזקקה השוממה, או מעלָה לאורך הנהר הרדוד שדבלין בנויה עליו. הקירות הנישאים של חדרו, העירום משטיחים, היו נקיים מתמונות. בעצמו קנה כל רהיט ורהיט בחדר: מיטת ברזל שחורה, כן-רחצה מברזל, ארבעה כיסאות-במבוק, מתלה-בגדים, דלי-פחמים, שבכה ומחתות לאח ושולחן מרובע ועליו מכתבה כפולה. בגומחה שבחדר הותקנה כוננית ספרים ממדפים של עץ לבן. המיטה הוצעה במצעים לבנים ומרבד אדום ושחור כיסה את מרגלותיה. ראי-יד קטן היה תלוי מעל כן-הרחצה, ובשעות היום עמדה על טבלת-האח מנורה עם אהיל לבן כקישוט יחיד. הספרים על מדפי העץ הלבנים סודרו מלמטה למטה לפי גודלם. כל כתבי וורדסוורת' עמדו באחד הקצוות של המדף התחתון ועותק של "מדריך האמונה של מיינות' ”, כרוך בעטיפת-בד של מחברת, עמד בקצהו האחד של המדף העליון. על המכתבה היו מונחים דרך-קבע כלי-כתיבה. במכתבה היה שמור תרגום בכתב-יד של "מיכל קראמר" מאת האופטמן [גרהרט], שהנחיות הבימוי בו רשומות בדיו סגולה, וכן צרור קטן של ניירות מהודק בסיכת נחושת. בדפים האלה נרשם משפט מעת לעת, וברגע של אירוניה הדביק מישהו בעמוד הראשון כותרת של פרסומת ל"בַּייל בּינז" [מרקחת-פלא כוזבת לכל מחלה ומדווה שהייתה פופולרית במדינות האנגלו-סכסיות, סוף המאה ה-19]. כשהורם מכסה המכתבה נפלט מבפנים ריח קלוש של עפרונות עץ-ארז חדשים או של בקבוקון-דבק, או של תפוח בשל מדי שנעזב שם ונשכח.
הניסוי של ד"ר היידגר ן נת'ניאל הות'ורן (1864-1804)
ד"ר היידגר הזקן, איש יחיד ומיוחד, הזמין פעם ארבעה חברים מכובדים אל לשכתו: שלושה אדונים שֹבי-זקן – מר מֶדבּוּרן, קולונל קיליגרוּ ומר גאסקוֹין, וגברת אחת כמושה, האלמנה ויצֶ'רלי. כל הארבעה היו בריות קשישות עגמומיות, שהחיים לא האירו להן פנים ושאסונן הגדול היה שלא נחו זה כבר בקבריהן. מר מֶדבּוּרן, בשיא פריחתו, היה סוחר מצליח, אך התרושש מכל נכסיו בגלל ספסרות פרועה, ומצבו עתה לא היה טוב בהרבה משל קבצן. קולונל קיליגרוּ כילה את מיטב שנותיו ובריאותו ורכושו במרדף אחרי הנאות אסורות שהולידו הרבה מכאובים, למשל שיגרון, ועוד כהנה וכהנה עינויי גוף ונפש. מר גאסקוֹין היה פוליטיקאי שירד מגדולתו, איש ששמו הרע הולך לפניו, או לפחות כך היה עד שחלוֹף-העתים העלים אותו מן הדור הצעיר והפך אותו בלתי-ידוע במקום ידוע לשמצה. ו
הבּנות I מייב בְּרֵנאן (1993-1917)
באחת-עשרה וחצי בבוקר, בוקר של יום חול, ישבה גברת עצבנית כבת ארבעים, לבדה, על המושב-הזוגי [[love seat בלובּי של מלון קטן בשדרה החמישית התחתית והמתינה לאבא שלה שיתלווה אליה לארוחת צהריים. הלובי היה מרובע ומרוצף-עץ ומרופד כותנה צבעונית, ועשוי היה להיות חמים-למראה אלמלא הגומחה הגדולה המתוחמת שפלג גופו העליון של פקיד מבצבץ ממנה דרך קבע, ותאו של הקופאי ובו מתקן כמידת כף-יד שמניחים עליו את הכסף, ושתי מעליות עם סדרנים במדים, ודלתות-הזכוכית הנוצצות, אחת רחבה מוליכה אל המסעדה ושנייה צרה מצומצמת – אל הבר.
אזהרה I ג'ני ג'וזף (2018-1932)
להבריש את החתולה I ג'יין קֶמבֶּל (נ' 1946)
הבוקר הברשתי את החתולה בעודי צופה בגשם החוצֶה את המים ובא אלינו. היא סיאמית חלקת-שער ודי זקנה, כמוני, והפרווה שלה כבר לא מוצקה וגמישה כמו קודם, אבל היא קימרה את גבה בהנאה וזקפה את ראשה כך שיכולתי להגיע אל צווארה, שהוא המקום הכי פגיע בגופה. למראה תגובתה זאת לתנועות המברשת החזקות והחלקות, יכולתי לראות את עצמי במיטה עם אחד המאהבים, ואת התקמרותי והתמסרותי שלי, ותהיתי, עם תום ההברשה, האם הרגישה כמוני עם גמר הפעולה: לא רק כמי שהברישו/זיינו אותה, אלא שמֵחה, אפילו אסירת-תודה. במילים אחרות – לא רק הנאת הרגע, אלא גם ההנאה שבהרהורים-לאחור. כשסיימתי הלכה לה, ואילו אני קמתי ונעמדתי, לא בלי קושי. לכבוד ההברשה היא השתרעה-אפיים על רצפת המטבח ואני כרעתי על ברכי לידה. כיום אני נאלצת להיסמך אל קצה הדלפק כדי לקום על רגלי, אבל אני אומרת …