זיכרון של חג-מולד I טרומן קפוטה (1984-1924)

דַמיינו בוקר בשלהי נובמבר. עלייתו של בוקר חורפי לפני יותר מעשרים שנה. שוו לכם מטבח של בית ישן, בית רוחבי בעיירה כפרית. תנור-בישול שחור ענקי הוא הרהיט העיקרי, אבל יש גם שולחן גדול עגול, ואח עם שני כיסאות-נדנדה מוצבים לפניה. בדיוק היום פצחה האח בשאגתה העונתית.

אישה בשער לבן גזוז עומדת ליד חלון המטבח. היא נועלת נעלי ספורט ולובשת סוודר אפור חסר-צורה על שמלת כותנה קיצית. היא קטנה וקופצנית כמו תרנגולת-בית, אך בעטיה של מחלת-ילדות ממושכת כתפיה מגובננות באופן מכמיר לב. פניה מושכות- עין – דומות במקצת לפניו של לינקולן, גרומות כמוהן, ומנומרות בהרות משמש ומרוח; אך גם ענוגות, עצמותיהן דקות, ועיניה בגון דובדבן וביישניות. "שככה יהיה לי טוב," היא מצטעקת, נשימתה מצעפת את זגוגית החלון, "הגיע מזג-האוויר לעוגת-פֵּרות [fruit-cake – עוגת פֵּרות מיובשים]."

הקיץ של הסוס הלבן היפהפה | ויליאם סארויאן (1981-1908)

[מתוך: שמי ארם, זמורה-ביתן, 1987]

באחד הימים הטובים ההם, כשהייתי בן תשע והעולם היה מלא כל דבר-חמדה שאפשר להעלות בדמיון והחיים היו עדיין חלום מסתורי ומענג, בא אל ביתי דודני מוראד, שנחשב למשוגע גמור בעיני כל מי שהכירו אותו חוץ ממני, והעירַני בנקישת אצבע על חלוני בארבע לפנות בוקר.

"ארם", קרא. קפצתי ממיטתי והיצצתי מן החלון. לא האמנתי למראה עיני. עדיין לא האיר היום, אך היה קיץ, ובעוד הזריחה קרובה להגיע מעבר לפינת העולם, היה די אור כדי שאדע שאינני חולם. דודני מוראד היה רכוב על סוס לבן יפהפה. שרבבתי את ראשי החוצה ושפשפתי את עיני. "כן", אמר בארמנית, "זה סוס. אתה לא חולם. תזדרז אם אתה רוצה לרכוב".

ידעתי כי דודני מוראד נהנה מהחיים יותר מכל אדם אחר שנקלע אי-פעם בטעות אל העולם. אך זה היה יותר ממה שיכולתי אפילו אני להאמין. ראשית, כי זיכרונותי המוקדמים ביותר היו זיכרונות על סוסים ותשוקתי הראשונה הייתה לרכוב. זה היה הצד הנפלא שבדבר. שנית – היינו עניים. זה היה הצד שבגללו לא האמנתי למראה עיני.

היינו עניים. לא היה לנו כסף. כל בני השבט שלנו היו עניים מרודים. כל ענף מענפי משפחת גָרוֹחלָאניאן חי חיי עוני הכי מדהימים ומצחיקים בעולם.