פסק דין I אידית' ווֹרטון (1937-1862)

מאז ומתמיד נחשב בעיני ג'ק גיזבֶּרן לגאון זול – ועם זאת לבחור טוב – לכן לא הופתעתי לשמוע כי בשיא תהילתו זנח את הציור, התחתן עם אלמנה עשירה וקבע את מושבו בריביירה הצרפתית (אף שהאמנתי כי יבחר ברומא או בפירנצה).

"בשיא תהילתו" – כך בפי הנשים. יכול אני לשמוע את מרת גידאוֹן תְ'וִוינג – אחרונת היושבות לפניו לציור דיוקנן בשיקגו – מקוננת על ויתור תמוה זה על הכֵּס. "ברור שזה יקפיץ 'עד השמים' את ערך התמונה שלי; אבל זה לא בראש שלי, מר ריקהאם. האבֵדה לאמ-מנות – זה מה שמעסיק אותי". בפיה של גברת גידֵאוֹן תְ'וִוינג התרבתה האות מ' כאילו היא משתקפת בשורה אינסופית של מראות. אבל לא רק גברת תְ'וִוינג ודומותיה ביכו את לכתו. וכי לא עצרה אותי הֶרמִיָה קְרוֹפְט טובת-הטעם מול תמונתו של גיזבֶּרן "רקדניות-ירח" בתצוגה האחרונה בגלריה גרפטון ואמרה בעיניים דומעות: "שוב לא נזכה לחזות בשֶכְּמוֹתוֹ?".

הדיוקן הסגלגל I אדגר אלן פו (1849-1809)

בית-האחוזה שמשׁרתי העז לפרוץ פנימה אל תוכו, ובלבד שלא אשאר ללון תחת כיפת השמים במצבי הגופני הנואש, היה אחד מאותן תלוליות שמשמשים בהן יחד קדרות ופאר, ואשר שנים רבות הן מציגות את חזותן הזעופה ברכס האפנינים – זעופה במציאות לא פחות מאשר במחוזות דמיונה של מרת רדקליף [אן רדקליף, מחלוצות הרומן הגותי במעבר המאות ה-18 וה-19]. למראית עין ננטש הבית זמנית לפני שנים לא רבות.

בלי להתחייב I סאקי (ה"י מונרו) (1916-1870)

מכל הבוהמיינים האמיתיים שנקלעו מעת לעת אל תחומו של החוג הבוהמייני המעותד ב"מסעדת נירנברג" ברחוב אָוֶל בסוהו, לא היה מעניין וחומקני מגֶ'בּהָרד קנוֹפּפשְרָנְק. חברים לא היו לו, ואף שהתייחס אל באי המסעדה כאל מכרים, ספק אם ביקש להמשיך את ההיכרות עמם אל מעבר לדלת, אל רחוב אָוֶל והעולם החיצון. לכולם התייחס כתגרנית בשוק אל עוברי אורח אקראיים – פורשת את מרכולתה ומפטפטת על מזג-האוויר ועל עסקים שאינם עולים יפה, ולעתים גם על שיגרון, אך אינה מגלה שום חשק להתעמק בחיי היום-יום שלהם או לנתח את שאיפותיהם.