התולעת בתפוח I ג'ון צ'יבר (1982-1912)

הקראצ'מנים היו כל-כך כל-כך מאושרים וכל-כך מתונים באורחות חייהם וכל-כך מרוצים מכל הנקרֶה על דרכם, עד שהתבקש לחשוד בקיומה של תולעת בתפוח שלהם הוורוד וגם שצבעו היוצא דופן נועד לכסות על חומרתו של הקלקול. למשל, ביתם ברחוב הִיל, עם כל אותם חלונות זכוכית גדולים. איזה אדם, אלא אם הוא סובל מתסביך אשם, ירצה שכמות כזו של אור תישפך אל חדריו? וכל אותם שטיחים מקיר-אל-קיר, כאילו אינטש של רצפה חשופה (לא היה כזה) יעיר איזה זיכרון עמוק של אי-הדדיות ובדידות. והגננוּת שלהם הייתה נגועה באיזו נקרופיליות, שאם לא כן מניִן הלהיטות הזאת לחפור גומות ולהטמין זרעים ולעקוב אחר נביטתם? מפני מה העיסוק היָתר הזה, החולני, באדמה? היא הייתה אישה נאה עם החיוורון המרשים ההוא שמוצאים לא פעם אצל נימפומניות. לארי היה גבר מגודל שנהג לעבוד בגינה בלי חולצה, מה שאולי הצביע על נטייה לאקזיביציוניזם אינפנטילי.

המלאך על הגשר I ג'ון צ'יבר (1982-1912)

יש סיכוי רב שראיתם את אמא שלי רוקדת ואלס על מחליקיים בזירת הקרח של "מרכז רוקפלר". היא בת שבעים ושמונה, אך כחושה ושרירית ולובשת בגד קטיפה אדום עם חצאית קצרה. הגרביונים שלה בצבע-עור והיא מרכיבה משקפיים. בשערה הלבן שזור סרט אדום, ובן-זוגה הוא אחד הדיילים של זירת-ההחלקה. אני לא יודע למה העובדה שהיא רוקדת ואלס על מחליקי-קרח מביאה אותי במבוכה שכזאת, אבל זה מה שקורה. בחודשי החורף אני מתרחק ככל האפשר מהשכונה ההיא, ומעודי לא נכנסתי לאחת המסעדות שליד הזירה לחטוף ארוחה. פעם, כשהזדמנתי לשם, ניגש אלי זר גמור, תפס בזרועי, הצביע על אמי ואמר, "תראה את הזקנה המשוגעת ההיא." הייתי מאוד נבוך. אני משער שעלי להיות אסיר תודה שהיא מתבדרת בכוחות עצמה ואינה עול על צווארי, אבל בכל הכנות הייתי מעדיף שתבחר לה שעשוע פחות מנקר-עיניים. בכל פעם שאני …

השחיין I ג'ון צ'יבר (1982-1912)

היה זה אחד מימי א' של אמצע הקיץ שאדם יושב בחיבוק ידיים ואומר "בטח שתיתי יותר מדי אתמול בערב." תשמע אותם דיבורים עצמם נלחשים מפי המתפללים בצאתם מן הכנסייה, משפתותיו של כוהן-הדת בעת שהוא נאבק עם גלימתו בלשכת מדי-הטקס, תשמע אותם במגרשי הגולף והטניס, ובשמורת הטבע, ששם המדריך של קבוצת הטיילים סובל מחמרמורת איומה.