בבוקר – ביום-ההולדת של אשתי, בת שלושים ואחת – איחרנו קצת לקום, ואני עמדתי בחלון והבטתי למטה בדֶז, בחלוק-רחצה, שערו החיוור סתור, בידו ענף של במבוק. הוא ניתר מצד לצד, הדף ובלם, ומדי פעם הסתער קדימה בתרועת ניצחון. בילי, שהיה אז בן שש, קיפץ הנה והנה מולו. יכולתי לשמוע את צווחות הגיל שלו. אנה ניגשה ועמדה לידי. "מה הם עושים עכשיו?" "קשה לדעת. בילי מנופף משהו מעל הראש שלו." "אני חושבת שזה מחבט-זבובים," אמרה, אינה מאמינה למראה עיניה. היא הייתה בת שלושים ואחת, בגיל שנשים כבר אינן טיפשות, ובכל זאת אינן חסרות-רגש. "תביט עליו," אמרה. "אפשר לא לאהוב אותו?" הדשא היה חום מן הקיץ, והשניים ריקדו עליו סביב-סביב. דֶז, שמתי לב, היה יחף. לא היה זה ממנהגו להיות ער מוקדם כל-כך. לא פעם ישן עד הצהריים ואז היה גולש איכשהו …
אֶמֶש I ג'יימס סולטר (2015-1925)
וולטר סאץ' היה מתרגם. הוא אהב לכתוב בעט-נובע ירוק, והיה לו הרגל להניף אותו קלות באוויר אחרי כל משפט, כמעט כאילו הייתה ידו מִתקן מכני. הוא היה מסוגל לדקלם ברוסית שורות-שיר מאת בּלוֹק ואחר כך את התרגום שלהן לגרמנית מאת רילקה ולהצביע על יופיו. הוא היה איש-רעים, אך לעתים גם עוקצני, גמגם קצת בתחילת משפט וחי עם אשתו לפי מה שהיה טוב בעיניהם. אלא שמָריט, אשתו, הייתה חולה. כעת ישב עם סוזנה, ידידת משפחה. לבסוף הם שמעו את מָריט יורדת, וכבר נכנסה לחדר. לבושה הייתה שמלת-משי אדומה, שתמיד שיוותה לה מבע פתייני, עם שדיה הרפויים ושערה הכהה החלקלק. בסלסילות לבנות של חוט-מתכת בארון שלה נערמו בגדים מקופלים, הלבשה תחתונה, פריטי ספורט, כותנות לילה, ומתחת לזה, על הרצפה, ערב-רב של נעליים. דברים ששוב לא תזדקק להם. גם תכשיטים, צמידים ומחרוזות, וקופסת …