הלילה שהמיטה נפלה I ג'יימס ת'רבר (1961-1894)

אירוע-השיא בתקופת נעורי בקולומבוס, אוהיו, היה הלילה שבו נפלה המיטה על אבא. טוב לספר אותו בעל-פה מאשר להעלותו על הכתב, כי חיוני ללוות את סיפור-המעשה בהשלכת רהיטים, בטלטול דלתות ובנביחות כדי לשוות אווירה נאותה וסבירות לסיפור קצת בל-ייאמן, יש להודות. ועם זאת הסיפור קרה גם קרה.

קתדרלה I ריימונד קארבר (1988-1938)

אותו קיץ בסיאטל היא הייתה זקוקה לעבודה. לא הייתה לה פרוטה. האיש שעמדה להינשא לו בסוף הקיץ למד במכללה להכשרת קצינים. גם הוא היה חסר-פרוטה. אבל היא הייתה מאוהבת בבחור והוא היה מאוהב בה וכן הלאה. היא ראתה מודעה בעיתון: דרושה עזרה – קריאה לעיוור, ומספר טלפון. היא טלפנה וניגשה לשם והתקבלה על המקום. היא עבדה עם העיוור כל הקיץ. היא קראה לפניו מקרי-מבחן, דוחות, דברים מהסוג הזה. היא עזרה לו לארגן את משרדו הקטן בלשכה המחוזית לשירותים סוציאליים. הם הפכו לחברים טובים, אשתי והעיוור. מאיפה אני יודע את כל זה? היא סיפרה לי. ועוד דבר היא סיפרה לי. ביום האחרון לעבודתה שאל העיוור אם מותר לו לגעת בפניה. והיא הסכימה. היא סיפרה לי כי הניח את אצבעותיו על כל חלק וחלק בפניה, על אפה – אפילו על צווארה! אף פעם לא שכחה את זה. אפילו ניסתה לכתוב על כך שיר. תמיד ניסתה לכתוב שיר. כל שנה כתבה שיר או שניים, על פי רוב אחרי שקרה לה משהו חשוב באמת

חזרה למוטב | או. הנרי (1910-1862)

בבית המלאכה של הכלא שקד ג'ימי ולנטיין על ייצור נעליים. סוהר נכנס אל בית המלאכה והוליך משם את ג'ימי למשרד. במשרד נתנו לג'ימי מסמך חשוב. היה כתוב בו שג'ימי משוחרר.

ג'ימי לקח לידו את דף-הנייר בלי הנאה או עניין מיוחדים. נגזר עליו לרצות ארבע שנים בכלא. עד כה עברו עשרה חודשים. ג'ימי ציפה לשהות שם רק שלושה חודשים. לג'ימי ולנטיין היו הרבה חברים מחוץ לכלא. אדם שיש לו כל כך הרבה חברים אינו מצפה לשהות בכלא תקופה ארוכה.

"ולנטיין", אמר לו מנהל בית הכלא, "אתה משתחרר מחר. זאת ההזדמנות שלך. תעשה עם עצמך משהו. בִּפנים אתה בחור לא רע. תפסיק לפצח כספות ותתחיל לחיות כמו אדם הגון".

"אני?" אמר ג'ימי בפתיעה, "אני בחיים לא פיצחתי כספת".

הקיץ של הסוס הלבן היפהפה | ויליאם סארויאן (1981-1908)

[מתוך: שמי ארם, זמורה-ביתן, 1987]

באחד הימים הטובים ההם, כשהייתי בן תשע והעולם היה מלא כל דבר-חמדה שאפשר להעלות בדמיון והחיים היו עדיין חלום מסתורי ומענג, בא אל ביתי דודני מוראד, שנחשב למשוגע גמור בעיני כל מי שהכירו אותו חוץ ממני, והעירַני בנקישת אצבע על חלוני בארבע לפנות בוקר.

"ארם", קרא. קפצתי ממיטתי והיצצתי מן החלון. לא האמנתי למראה עיני. עדיין לא האיר היום, אך היה קיץ, ובעוד הזריחה קרובה להגיע מעבר לפינת העולם, היה די אור כדי שאדע שאינני חולם. דודני מוראד היה רכוב על סוס לבן יפהפה. שרבבתי את ראשי החוצה ושפשפתי את עיני. "כן", אמר בארמנית, "זה סוס. אתה לא חולם. תזדרז אם אתה רוצה לרכוב".

ידעתי כי דודני מוראד נהנה מהחיים יותר מכל אדם אחר שנקלע אי-פעם בטעות אל העולם. אך זה היה יותר ממה שיכולתי אפילו אני להאמין. ראשית, כי זיכרונותי המוקדמים ביותר היו זיכרונות על סוסים ותשוקתי הראשונה הייתה לרכוב. זה היה הצד הנפלא שבדבר. שנית – היינו עניים. זה היה הצד שבגללו לא האמנתי למראה עיני.

היינו עניים. לא היה לנו כסף. כל בני השבט שלנו היו עניים מרודים. כל ענף מענפי משפחת גָרוֹחלָאניאן חי חיי עוני הכי מדהימים ומצחיקים בעולם.