היא גבוהה ודקה, אולי בת שבעים, כסופת-שער, מטופחת, לא שחורה לא לבנה, זהובה בהירה, כמו צבע של רוּם. היא אריסטוקרטית ממרטיניק שמתגוררת בפוֹר-דה-פרנס, אבל יש לה גם דירה בפריז. אנחנו יושבים בגזוזטרת ביתה, בית הדור, אוורירי, שנראה כעשוי תחרים של עץ: מזכיר לי בתים מסוימים בניו-אורלינס. אנחנו שותים תה-מנטה עם קרח, מתובל בקצת אבסינת. שלוש זיקיות נחפזות זו אחר זו במרוצה בגזוזטרה; אחת נעצרת לרגלי מאדאם, יורה את לשונה המפוצלת, ומאדאם מעירה: "זיקיות. כאלה יצורים מיוחדים. האופן שבו הן משנות את הצבעים שלהן. אדום. צהוב. לָיים. ורוד. סגלגל. ואתה יודע שזיקיות אוהבות מאוד מוזיקה?" היא בוחנת אותי בעיניה השחורות היפות. "היית מאמין?" במהלך אחר-הצהריים סיפרה לי הרבה דברים מוזרים. איך בלילה הגן שלה מתמלא עשי-לילה עצומים. סיפרה שהנהג שלה, דמות אומרת-כבוד, שהסיע אותי אל ביתה, הוא רוצח-נשים ברעל שנמלט מאי-השדים. …
הדייג שלא היה לו מי שישוט אתו יחד בסירתו I ויליאם מקסוול (2000-1908) [כמו אגדה]
היֹה היה דייג עני שלא הי לו מי שישוט אתו יחד בסירתו. האיש שיצא לשוט אתו כשעוד היה נער, לקה עכשיו בשיגרון וישב כל היום ליד התנור. שאר הדייגים כבר נחלקו לצמדים, ולא נותר אף בן-זוג בשבילו. הרחק על המים, בלי נפש חיה לדבר אתה, התארכו מאוד השעות בין עלות השחר ושלהי אחר-הצהריים, ולהעביר את הזמן – הדייג שר. הוא שר מה ששרו אחרים, כל מה ששמע מעודו, וזה היה לא מעט במה שנוגע לזמרה, כי בימים עברו שרו אנשים הרבה יותר ממה שהם שרים כעת. לבסוף נגמרו כל השירים שידע, או ששמע בחייו, והוא רצה ללמוד חדשים.
זמרי המקהלה הפרסביטריאנית I ויליאם סארויאן (1981-1908)
אחד משפע הדברים המשונים והמשעשעים בארצנו הוא הקלות שבה האזרחים הטובים שלנו עוברים מדת לחברתה, או משום דת מסוימת – לכל דת המזדמנת להם באקראי, בלי שירגישו הרגשת רווח או הפסד מיוחדת, והם ממשיכים, איכשהו, להיות תמימים וישרי-דרך כמקודם.
אני, למשל, נולדתי כמין קתולי, למרות שלא נטבלתי עד שמלאו לי שלוש-עשרה. עובדה זאת, זכור לי יפה, הרגיזה את הכומר והביאה אותו לשאול את הורי, השתגעתם? והם ענו, לא היינו כאן.