פעם הייתי מכורה למִספָּרָה. אף פעם לא הזמנתי תור ורק לעתים רחוקות נאלצתי להמתין – לא הרבה באו אל לילי להסתפר. הזקנים שלילי קראה להם דוֹדים, ישבו אל שולחן-קלפים וקראו עיתונים בסינית או בווייטנאמית. הטלוויזיה מעל הדלפק הייתה מחוברת לתחנה בעיר ריברסייד, והדודות – קשורות או לא קשורות משפחתית לדודים – צפו בתכניות בישול ובדרמות טלוויזיה במנדרינית.
אישה מוגנת I יָיוּן לי (נ' 1972)
האמא החדשה, תשושה מתנומה חטופה, ישבה אל השולחן כאילו אינה תופסת למה זומנה לשם. אולי היא לא תתפוס אף פעם, הרהרה דוֹדָה מֵיי. על המַצָעית עמדה קערית של מרק-סויה-ורגל-חזיר, שדוֹדָה בישלה, כמו שכבר בישלה בשביל הרבה אמהות חדשות לפני האמא הזאת. הרבה – לא כך בדיוק. בראיונות-עבודה עם מעסיקות לעתיד, דוֹדָה מֵיי ציינה תמיד את המספר המדויק של המשפחות שעבדה בביתן: מאה ועשרים ושש, כולל המעסיקה הנוכחית, מאה ושלושים ואחד תינוקות בסך-הכול. את פרטי הקשר עם המשפחות, את תאריכי ההעסקה, את שמות התינוקות וימי ההולדת – את אלה רשמה בפנקס בגודל כף-יד שכבר התפרק פעמיים וחובר שוב בנייר-דבק. את הפנקס רכשה במכירת-חצר במוֹלין, אִלינוי. מצאה חן בעיניה תמונת הפרחים התמימים על הכריכה, בארגמן וצהוב, מוקפים פתותי שלג. גם המחיר מצא חן בעיניה: חמישה סנטים. כשהושיטה מטבע של דיים [עשרה סנטים] …