אחרי הלוויה, שתי הילדות, האחת בת תשע והשנייה בת שבע, ליוו את אמא שלהן מוכת-היגון הביתה. מן הסתם היו גם הן מוכות-יגון, אבל, עם זאת, הן לא הכירו את אביהן היטב ולא אהבו אותו נורא. הוא היה טייס בחברת תעופה, והן העדיפו שיהיה הרחק בעבודה; כילדות פקוחות-עין, הן קלטו רמיזות שגם הוא העדיף להיות הרחק בעבודה. זה היה בשנות השבעים של המאה העשרים, כשטיסה עדיין נחשבה למשהו נוצץ. חוצה היה את האוקיינוס במטוסי 747 מטעם "תאגיד התעופה הבריטי מעבר לים" ((B.O.A.C. עד שמת בהתקף לב – למרבה המזל לא במהלך טיסה, אלא על הקרקע, באופן פרוזאי, בזמן ארוחת בוקר בחדרו במלון ניו-יורקי.
השנייה I טסה הדלי (נ' 1956)
כשמלאו להֶלוֹאיז שתים-עשרה, ב-1986, נהרג אביה בתאונת דרכים. אבל הסיפור מעט מורכב יותר. אף ששהה לכאורה בגרמניה, בכנס בסוציולוגיה, אירעה התאונה בצרפת, ואתו במכונית היו שתי בחורות צעירות. האחת הייתה המאהבת שלו, כפי שהסתבר בימים ובשבועות שתכפו לתאונה, והשנייה – חברתה של המאהבת. הוא אפילו לא נרשם לכנס. זה לא מוזר, שאלה אמהּ של הֶלוֹאיז זמן רב לאחר מכן, בקולה החורקני, המופתע, קול מעט אירוני, כמתוך סקרנות גרידא, שזוג היונים לקח אתו חברה למפגש-הדודים בפריז? גם המאהבת נהרגה; חברתה נפצעה קשה. אמהּ של הֶלוֹאיז, אֶנג'י, גילתה חלק מזה, כשנחפזה אל מיטת-חוליו של בעלה בבית-חולים בצרפת. עוד ימים אחדים אחרי התאונה הוא המשיך לחיות, אך בלי שהכרתו שבה אליו.