Matinée מיצירות ואגנר I וילה קאת'ר (1947-1873)

ריכרד ואגנר

בוקר אחד קיבלתי מכתב בדיו חיוורת על דף כחול-שורות של נייר-מכתבים. המכתב נשא את חותמת הדואר של כפר קטן בנברסקה. אמצעי-תקשורת זה, בָּלוי ומהוה, שנראה כאילו החזיקו אותו ימים אחדים בכיס של מעיל לא נקי במיוחד, היה מדוֹד האוורד. במכתבו הודיע לי כי אשתו זכתה בירושה קטנה מקרובת-משפחה רווקה שמתה זה לא כבר, וכי עליה לבוא לבוסטון ולהיות נוכחת בהסדרת העיזבון. הוא מבקש כי אפגוש אותה בתחנת הרכבת ואעמוד לשירותה לפי הצורך. כשבדקתי את התאריך המצוין כתאריך הגעתה התברר כי הוא חל לא יאוחר מיום המחרת. כדרכו עיכב את הכתיבה, ולוּ נעדרתי מן הבית הייתי מחמיץ לגמרי את האישה הטובה.

שמה של דודה ג'ורג'יאנה לא רק העלה מן הנשייה את מראה גופה שהיה בה-בעת גרוטסקי ומעיר-חמלה, אלא פער לפני תהום שלמה של זיכרונות, כה רחבה ועמוקה שחשתי לפתע, בעוד המכתב נשמט מידי, שאני זר גמור לכל נסיבות קיומי בהווה, נבוך כולי ולא שייך כלל לסביבות חדר עבודתי. בקיצור, חזרתי להיות נער-החווה הגמלוני שדודתי הכירה, נכלם וזָרוע אבעבועות קור, ידי סדוקות ומחוספסות מקילוף קלחי תירס. מיששתי את פרקי אגודלי בהיסוס כאילו התחספסו שוב. שוב ישבתי לפני האורגן שבטרקלין, פורט סולמות בכפותי הנוקשות האדומות כשדודתי יושבת לידי ומתקינה כפפות קנבס עבור הקולפים.

בבוקר המחרת, אחרי שהכנתי איכשהו את בעלת-הבית שלי, מרת ספנסר, שמתי פני אל התחנה. בהגיע הרכבת התקשיתי קצת למצוא את דודתי. היא ירדה אחרונה, וכשעזרתי לה לעלות לכרכרה נראתה דומה למדי לאותן גוויות מפוחמות, מעושנות שכבאים מחלצים מהריסות בניין שנשרף. נסיעתה הייתה בקרון-יום. מעפורת הפשתן שלבשה השחירה מפיח ומצנפתה הייתה אפורה מאבק המסע. כשהגענו אל הפנסיון, עזרה לה בעלת הבית לעלות מיד על יצועה, ואני לא ראיתי אותה אלא בבוקר המחרת.

את הזעזוע למראיה של דודתי הסתירה מרת ספנסר ברוב התחשבות. ואילו אני ראיתי את דמותה נעוות-הצורה של דודתי מתוך אותם יראה וכבוד שאנו רוחשים לחוקרי-עולם שהותירו אחריהם אוזניים ואצבעות צפונית לקרחוני פרנץ ג'וזף, ואת בריאות-הגוף הותירו אי-שם בקונגו עילית. דודה ג'ורג'יאנה הייתה מורה למוזיקה בקונסרבטוריון של בוסטון בשלהי שנות השישים. קיץ אחד, בעת ששהתה בכפר קטן באזור "ההרים הירוקים", משכנם מדורי-דורות של אבות-אבותיה, הציתה את לבלובי חִשקוֹ של אחד מצעירי הכפר, הבטלן והעצלן בכולם, ואל האוורד קרפנטר זה הצמיחה תשוקות מוגזמות ומופרכות שבָּחור נאה מן הכפר בן עשרים ואחת מעורר לא פעם באישה בת שלושים, לא-יפה, זוויתית וממושקפת. בשובה אל התחייבויותיה בבוסטון, בא האוורד בעקבותיה, ותוצאתה של התאהבות-הפְּתָאים הבלתי-מוסברת הזאת הייתה כי ברחה עמו להינשא לו, חומקת מתוכחות משפחתה ומביקורתם של ידידיה, ונסעה לאזור הספר של נברסקה. קרפנטר, שהיה כמובן חסר פרוטה, קבע את מושבו במחוז רֶדוִוילוֹא, מרחק חמישים מיילים ממסילת הברזל. את גבולי נחלתו בת שמונים האקרים קבע בכך שחצה את הערבה בקרון-משא, שלאחד מגלגליו קשרו מטפחת כותנה אדומה, וחיסר לאחור את סיבוביו. על צלע-הגבעה האדומה הם בנו מחפורת, כאותם מגורי-מערה שדייריהם חזרו אחורנית אל תנאי המחיה של הפראים הקדמונים. מים הם השיגו מהלגונות שהיו מקורות השתייה של התאואים, ומאגר המצרכים הדל שברשותם היה נתון דרך קבע לחסדן של כנופיות אינדיאנים נודדים. שלושים שנה לא עברה דודתי מרחק שעלה על חמישים מיילים ממקום מושבה.

אך מרת ספנסר לא ידעה דבר מכל אלה והייתה מזועזעת עד מעמקיה ממה שנותר מקרובתי. מתחת למעפורת הפשתן המרובבת, שביום בואה הייתה הפריט הבולט ביותר של תלבושתה, היא לבשה שמלת צמר שחורה, שמאוֹפן עיטורה ניכר כי דודתי התמסרה ללא עוררין לידיה של תופרת כפרית. כך או כך, גזרתה של דודתי העלובה הייתה מעמידה קשיים מפליאים בפני כל תופרת שהיא. עור-גופה היה צהוב כשל מונגולית מהיחשפות מתמדת לרוח חסרת-רחמים ולמים אלקליים, שיהפכו גם ציפוי קוטיקולה שקוף לגמרי לסוג של עור סנדלרים גמיש. התותבות שבפיה הותאמו לא כהלכה. המאפיין הבולט ביותר בפניה היה עיווי בלתי פוסק של פיה וגבותיה, סוג של הפרעה עצבית שנבעה מבידוד, ממונוטוניות ומייסורי גוף תכופים.

סִבלה זה של דודתי הפיל עלי בנעורי מין קסם נורא, שבַּסתר בושתי בו מאוד, כי לאישה זאת חבתי את מרבית הטובה שנקרתה על דרכי וגם הגיתי לה חיבה מהולה בהערצה. בשלושת החורפים שבהם השגחתי על עדרו של דודי, אחרי שבישלה שלוש ארוחות ביום לחצי תריסר פועלי חווה והשכיבה לישון את ששת ילדיה, הייתה דודתי עומדת לא פעם ליד קרש הגיהוץ עד חצות הלילה, מקשיבה לי ממקומי אל השולחן לידה משנן נטיות וצירופים בלטינית ומטלטלת אותי בעדינות כשראשי הרדום צנח אל דף הפעלים היוצאים מהכלל. באוזניה, בעודה מגהצת או מתקנת בגדים, קראתי פעם ראשונה משקספיר, וספר המיתולוגיה שלה הישן היה הראשון שנפל לידי הריקות. היא שגם לימדה אותי לנגן סולמות ותרגילים באורגן הקטן שבטרקלין שקנה לה בעלה אחרי חמש עשרה שנות נישואין, שבמהלכן לא זכתה לראות בעיניה שום כלי נגינה חוץ מאקורדיון שהיה שייך לפועל נורווגי מפועלי החווה. יושבת הייתה לידי שעות, מטליאה ומונה בקול את הקצב, בעוד אני נאבק עם "הנַפָּח ההרמוני" [מאת הנדל]. אך רק לעתים רחוקות דיברה אתי על מוזיקה, ואני הבנתי מדוע. אישה אדוקה הייתה; נחמתה הייתה בדת; ולפחות בעיניה, להיות קדושה-מעונה לא היה שחור-משחור. יום אחד, בעוד אני מקיש בעקשנות כמה קטעים קלים מחוברת-תווים ישנה של "יוריאנטה" [מאת ובר] שמצאתי בין שאר חוברות-התווים שלה, ניגשה אלי דודתי, הניחה את כפותיה על עיני, משכה בעדינות את ראשי אל כתפה ואמרה ברעדה: "אל תאהב אותה כל כך, קלרק, כי היא עוד עלולה להילקח ממך. הו, ילדי היקר, התפלל כי יהיה אשר יהיה קורבנך, הוא איננו זה".

כשהופיעה דודתי בבוקר שאחרי הגעתה, עדיין הייתה שרויה במצב סהרורי למחצה, לכאורה איננה תופסת כי היא נמצאת בעיר נעוריה, במקום שנכספה אליו ברעבתנות חצי מימי חייה. בעת הנסיעה ברכבת סבלה בחילה כל כך קשה, שכעת לא זכרה אלא את אי-הנוחות וכמה שעות של סיוט בין בית המשק במחוז רֶדוִוילוֹא לבין חדר עבודתי ברחוב ניובורי. תכננתי בילוי נחמד בשבילה לשעות אחר הצהריים, לגמול לה על כמה מן הרגעים הנהדרים שהעניקה לי כשחלבנו יחד ברפת שגגהּ קש, והיות שהייתי עייף אז מן הרגיל, או מפני שבעלה דיבר אלי בלשון חריפה, הייתה מספרת לי על ביצוע משובח של "ההוגנוטים" מאת מאיירבר שראתה בצעירותה בפריז.

בשעה שתיים בצהריים עמד להתקיים קונצרט של "התזמורת הסימפונית של בוסטון" ובו יצירות מאת ואגנר, ואני התכוונתי לקחת לשם את דודתי גם אם בעת השיחה עלה בי ספק אם תיהנה כלל ועיקר. למען האמת, ייחלתי לטובתה שכבר איבדה את משיכתה לדברים האלה וזה מה שישים קץ להתלבטויותי. היצעתי כי נבקר בחממה ובפארק לפני ארוחת הצהריים, אך מסתבר כי הייתה ביישנית מדי להציג את כף רגלה ברחוב. היא שאלה אותי בפיזור דעת על שינויים מסוימים בעיר, אך בעיקר הייתה מודאגת מכך ששכחה להשאיר הנחיות בנוגע להאכלתו של עגל אחד חלשלוש בחלב דל-שומן. "העגל של מגי הזקנה, אתה זוכר, קלרק", הסבירה לי; מן הסתם נשתכח ממנה כי חלף זמן רב מאז שעזבתי. גם הדאיג אותה כי לא זכרה להגיד לבתה על שימורי מקרל שפתחה במזווה ושיש לאכלם מיד, אחרת יתקלקלו.

שאלתי אם האזינה פעם לאופרה מאת ואגנר והסתבר שלא, אף כי התמצאה בנושא ואפילו היו ברשותה פעם תווי פסנתר של "ההולנדי המעופף". התחלתי לחשוב כי מוטב לו החזרתי אותה אל מחוז רֶדוִוילוֹא והתחרטתי שהיצעתי ללכת לקונצרט.

ובכל זאת, מן הרגע שנכנסנו לאולם הקונצרטים נעשתה קצת פחות פסיבית ונטולת-חִיוּת ונראָה שהיא מתחילה להשגיח בסביבותיה. היו לי חששות פן תיעשה מודעת למופרכות של תלבושתה, או שתיפול עליה מבוכה קשה מהמפגש הפתאומי עם עולם שהיה בלתי קיים עבורה במשך רבע מאה. אך שוב הסתבר לי עד מה שטחי הוא האופן ששפטתי אותה. היא ישבה והסתכלה במתרחש במבט בלתי-אישי ואבני, כמעט אינו שונה מהמבט שבו סוקר פסל הגרניט של רעמסס את השצף-קצף שגואה ושוכך סביבו, מובדל מן המתרחש בכברת זמן של מאות שנות בדידות. התנשאות דומה ראיתי אצל הכורים הזקנים שנסחפים פנימה אל "מלון בראון" בדנבר, כיסיהם מלאים מטילים, בגדיהם מטונפים, פניהם כחושות, זקנם אינו גזוז, והם עומדים ביחידותם במסדרונות המלאים אדם, כאילו הם עדיין באיזה מחנה קפוא על שפת נהר יוקון, או בתוך הלהט הצהוב של מדבר אריזונה, ערים לכך שחוויות מסוימות מפרידות אותם מיתר החבורה בתהום ששום סוחר בגדים או סדקית לא יוכל לכסות עליה.

רוב הקהל היו נשים. מִתְווי הפנים והגופים הלכו לאיבוד; למעשה לא נותר שום רושם של קו, רק ניגוד-צבעים של לסוטות לאין-ספור, הֶבהק או הצללה של אריגים רכים ונוקשים, מִשיִים או שקופים, אריגים הודפים או מתמסרים בצבעי אדום, לילך, ורוד, כחול, סגול, ארגמני, צהבהב, צהוב, שמנת או לבן – כל הגוונים שאמן אימפרסיוניסטי מוצא בנוף שטוף-שמש, ופה ושם צל שחור, מת, של מקטורן גברים. דודה ג'ורג'יאנה בחנה אותם כאילו היו ערב-רב של מריחות-צבע בפּאלטה של ציירים.

כשעלו הנגנים על הבמה ופנו למקומותיהם, עבר בה זיע קטן של ציפייה, והיא הביטה בעניין גדל והולך מַטָה, ומעבר למעקה, בחלוקה הבלתי משתנה לקבוצות – המראה הראשון המוכר לה לגמרי שקידם בברכה את מבטה מאז שעזבה את מגי הזקנה ועגלה החלשלוש. יכולתי לחוש איך כל הפרטים הללו שוקעים בנשמתה, כי לא נשתכח ממני איך שקעו בנשמתי כשהגעתי אז היישר מן החריש, מוקף כל היום שורות-שורות של שתילי תירס, כמו אדם שמושך את שגרת יומו מבוקר עד ערב בלי שיבחין בשמץ שינוי על סביבותיו. נזכרתי ברושם שעשו עלי צדודיתם הנקייה של הנגנים, ברק החולצות, השחור-העמום של המקטורנים, צורתם המלבבת של כלי הנגינה, כתמי האור הצהוב שזרקו המנורות-העומדות ירוקות-האהיל על בטנם העגולה הממורטת של הצ'לי והוִיוֹלים בירכתיים, היער חסר-המנוח הנע-זע-כמו-ברוח של צווארי הכינורות והקשתות. אני זוכר איך בתזמורת הראשונה שהאזנתי לה בחיי, משיכות הקשת הארוכות שלפו את נשמתי, כמו ששרביטו של הקוסם שולף ומגלגל סרט נייר מתוך כובעו.

מתוך האופרה "טנהויזר": אליזבת וטנהויזר

היצירה הראשונה הייתה הפתיחה לאופרה "טנהויזר". כשהשמיעו הכינורות את הנעימה הראשונה מתוך "מקהלת הצליינים", לפתה דודה ג'ורג'יאנה את שרוול מעילי. זה הזמן שבו תפסתי לראשונה כי זִמרת הקונטרבסים ועקיצת-הטירוף של כלי המיתר הקלים יותר הפֵרו שתיקה של שלושים שנים, שתיקתם הלא-תיאמן של מישורי הערבה. הקרב בין שני המוטיבים, ההשתוללות המרה של תֵמת וֶנוּסבֶּרג וקריעת המיתרים שבעקבותיה – כל אלה שטפו אותי בהרגשה נוקבת של בזבוז והחמצה שאנו כה חסרי אונים להדבירה. שוב ראיתי את הבית הגבוה העירום במישור-הערבה, שחור וקדורני כמו מצודת עץ; את הברכה השחורה שבה למדתי לשחות; את הטיט מקרקעית הערוץ שבקרבת הבית החשוף; את ארבעת שתילי המֵילה המגומדים לפני דלת המטבח, שמגבות מטבח היו תלויות עליהם לייבוש דרך-קבע. העולם שם היה עולמם השטוח של הקדמונים: במזרח – שדה תירס שמתפרש עד עלות השחר; במערב  -מכלאה שמתפרשת עד רדת השמש; בתווך, הכיבושים השפלים לשלום, אכזריים מכיבושי המלחמה.

נסתיימה הפתיחה ליצירה. דודתי הרפתה משרוול מעילי, אך לא אמרה דבר. היא ישבה ובהתה אל התזמורת דרך עמימות של שלושים שנים, דרך קרומים שנערמו מעט מעט בשלוש מאות וחמישים ושישה הימים בכל שנה ושנה. בצעירותה הייתה כידוע פסנתרנית מחוננת, והשכלתה המוזיקלית הייתה רחבה משל רוב המורים למוזיקה ברבע המאה הקודם. לעתים תכופות סיפרה לי על האופרות של מוצרט ושל מאיירבר, וזכור לי ששמעתי אותה שרה, לפני שנים רבות, נעימות מסוימות מאת ורדי. כשחליתי וחומי עלה נהגה לשבת בערב ליד מיטתי הקטנה – בעוד רוח הלילה הקרה מנשבת דרך רשת-היתושים המהוהה, התקועה מעל החלון, ואני שוכב וצופה בכוכב מזהיר, אדום-בוער, מעל שדה-התירס – לשבת ולשיר "הביתה אל ההרים, הו, שוֹב נַשוּבָה!" [מתוך האופרה "הטרובדור" מאת ורדי] בדרך שדי היה בה לשבור את לבו של נער מוורמונט שממילא מת מגעגועים הביתה.

בחנתי את פניה מקרוב בעת נגינת הפרלוד ל"טריסטן ואיזולדה", מנסה בלי הצלחה לשער מה אומרים לה אותו מאבק של מוטיבים, אותה סערת-איתנים של מיתרים וכלי נשיפה. האם במוזיקה הזאת יש מסר עבורה? האם כוכב-לכת חדש שט או אינו שט אל תודעתה? לפני שנות השישים היה ואגנר בגדר ספר חתום לאמריקאים. האם נותר בה משהו שאפשר לה להשיג בחושיה את התפארת הזאת שהבזיקה ברחבי העולם מאז שהשאירה אותו מאחוריה? הסקרנות בערה בי, אך דודה ג'ורג'יאנה ישבה בלי נוע, זקופה ומשתאה (כקורטז בשעתו על פסגת דאריין). היא לא זזה כהוא זה גם בעת שנוגנו קטעים מ"ההולנדי המעופף" אף כי אצבעותיה נעו מוכנית על שמלתה השחורה, כאילו נזכרו מאליהן בתווים שפרטו פעם על הפסנתר. ידיים זקנות עלובות! הן היו מתוחות ומשוכות ומעוקמות לכלל משושים להחזיק בהם, להרים וללוש; כפותיהן נפוחות מאוד, האצבעות כפופות ומסוקסות, על אחת מהן חישוק דק שחוק שהיה פעם טבעת נישואין. כשתפסתי והרגעתי בעדינות את אחת הידיים האלה, המגששות, זכרתי בשמורות רועדות את השירותים שעשו עבורי בימים אחרים.

קצת אחרי שפצח הטנור באריית "השיר הזוכה" [מתוך "אמני השירה מנירנברג"] שמעתי עצירת-נשימה חטופה והבטתי בדודתי. עיניה היו עצומות, אך הדמעות התנוצצו על לחייה, וכעבור רגע גם נקוו בעיני. הנשמה, כמסתבר, אינה מתה לעולם. היא קמֵלה רק למראית עין, כאותו אזוב מוזר שנח על מדף מאובק חצי מאה, אך ברגע שהושרה במים, הוא שב ומוריק. דודתי בכתה חרש לאורך כל הפיתוח והסלסולים של הנעימה.

בהפסקה שלפני מחציתו השנייה של הקונצרט חקרתי את דודתי והסתבר כי "השיר הזוכה" לא היה חדש לה. שנים אחדות קודם נסחף אל החווה שבמחוז רֶדוִוילוֹא גרמני צעיר, בֹּוקֵר נודד, שבנעוריו שר במקהלה בביירויט של ילדי איכרים, בנים ובנות. בימי ראשון בבוקר נהג לשבת על מיטתו המצופה סדין כותנה צבעונית דק בחדר השינה של הפועלים שנפתח אל המטבח, לנקות את מגפיו ואוכפו ואגב כך לפזם את אריית "השיר הזוכה", בעוד דודתי טורחת במטבח. מוקדם יותר רפרפה סביבו עד שהצליחה לשכנעו להצטרף אליה לכנסייה הכפרית, אף שהתאמתוֹ לעניין הזה, ככל שיכולתי לנחש, התמצתה בפרצוף-הילד שלו ובכך שידע לשיר את הנעימה האלוהית ההיא. זמן קצר אחרי כן יצא העירה לחגיגות הארבעה ביולי, היה שיכור כמה וכמה ימים, הפסיד את כספו בהימורים, רכב כנגד התערבות על פר-טקסס מאוכף ונעלם מן העין עם עצם-בריח שבורה.

"בכל אופן, נכון שכבר נתקלנו בדברים משובחים יותר מ'הטרובדור' הישן והטוב, דודה ג'ורג'יאנה?", שאלתי אותה בבדיחות שוחרת-טוב.

שפתה רעדה והיא מיהרה להצמיד את הממחטה לפיה. מאחורי הממחטה מִלמלה, "ואתה הקשבת לה פעם מאז שעזבת אותי, קלרק?" זו הייתה תוכחה רכה ועצובה מאין כמוה.

" את באמת מצליחה להבין, דודה ג'ורג'יאנה, את כל המבנה המדהים?", התעקשתי.

"מי מסוגל?", אמרה בהיסח הדעת, "ובשביל מה?".

החלק השני של הקונצרט כלל ארבעה קטעים מ"טבעת הניבלונגים". אחר כך נוגנה מוזיקת היער מ"זיגפריד", ואת התכנית חתם מארש הלוויה של זיגפריד. דודתי בכתה חרש, אך כמעט ללא הפסקה. תהיתי איזו מידה של הבנה מוזיקלית נותרה בה, באישה זאת, שלא שמעה אלא זמירות דתיות בעת הטקסים המתודיסטיים בבניין בית הספר המרובע על שם "התיקון ה-13"; היה קשה לאמוד כמה מזה התמוסס במי סבון, או מצא דרכו אל תוך לחם, או זרזף אל תחתיתו של דלי חלב.

מבול הצלילים נשפך ונשפך; לא יכולתי לדעת מה מצאה בזרם המבהיק הזה; לא יכולתי לדעת כמה הרחק נשא אותה, או על פני אלו איים של שמחה, או תחת איזה שמים. מהרטט של פניה יכולתי בהחלט ללמוד כי מארש הלוויה של זיגפריד, לפחות הוא, נשא אותה משם אל מקומם של אינספור קברים, אל תוך בית הקברות האפור של הים; או אל עולם-מתים עוד נרחב מאלה, שבו, מראשית הבריאה, שוכבים צד אל צד תקוות וחלומות שנזנחו.

תם הקונצרט; אנשים עמדו בתור ליציאה, פטפטו וצחקו, שמחים להתרווח ולחזור ולמצוא את מפלס החיים. אך קרובתי לא עשתה שום מאמץ לקום. דיברתי אליה בעדינות. היא פרצה בדמעות והתייפחה בתחינה, "אני לא רוצה ללכת, קלרק. אני לא רוצה ללכת!".

הבנתי. עבורה, ממש מעבר לפתחו של אולם הקונצרטים, נחה הברֵכה השחורה עם עקבות הבהמות על הסלעים, ניצב הבית הגבוה הלא-צבוע, חשוף כמו מגדל, קורותיו עקמומיות מפגעי מזג האוויר, עמדו עצי המילה מעוקלי-הגב, והכבסים תלויים עליהם לייבוש, שוטטו תרנגולי-הודו כחושים וניקרו באשפה סביב דלת המטבח.

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.