אצל רופא השיניים I סאלי רוּני (נ' 1991)

בדרך לרופא-השיניים הם מדברים על נסיעה הביתה לחג-המולד. עכשיו נובמבר, ועומדים לעקור למריאן שן-בינה. קונֵל מסיע אותה למרפאה כי הוא החבר היחיד שיש לו מכונית וגם האדם היחיד שהיא מביאה בסודם של מצבים רפואיים לא-כל-כך נעימים כמו "שן כלואה". לעתים הוא מסיע אותה לרופא כשהיא זקוקה לאנטיביוטיקה נגד זיהום בדרכי השתן, וזה יותר מפעם-פעמיים. שניהם בני עשרים ושלוש.

זיכרון של חג-מולד I טרומן קפוטה (1984-1924)

דַמיינו בוקר בשלהי נובמבר. עלייתו של בוקר חורפי לפני יותר מעשרים שנה. שוו לכם מטבח של בית ישן, בית רוחבי בעיירה כפרית. תנור-בישול שחור ענקי הוא הרהיט העיקרי, אבל יש גם שולחן גדול עגול, ואח עם שני כיסאות-נדנדה מוצבים לפניה. בדיוק היום פצחה האח בשאגתה העונתית.

אישה בשער לבן גזוז עומדת ליד חלון המטבח. היא נועלת נעלי ספורט ולובשת סוודר אפור חסר-צורה על שמלת כותנה קיצית. היא קטנה וקופצנית כמו תרנגולת-בית, אך בעטיה של מחלת-ילדות ממושכת כתפיה מגובננות באופן מכמיר לב. פניה מושכות- עין – דומות במקצת לפניו של לינקולן, גרומות כמוהן, ומנומרות בהרות משמש ומרוח; אך גם ענוגות, עצמותיהן דקות, ועיניה בגון דובדבן וביישניות. "שככה יהיה לי טוב," היא מצטעקת, נשימתה מצעפת את זגוגית החלון, "הגיע מזג-האוויר לעוגת-פֵּרות [fruit-cake – עוגת פֵּרות מיובשים]."

הקיץ של הסוס הלבן היפהפה | ויליאם סארויאן (1981-1908)

[מתוך: שמי ארם, זמורה-ביתן, 1987]

באחד הימים הטובים ההם, כשהייתי בן תשע והעולם היה מלא כל דבר-חמדה שאפשר להעלות בדמיון והחיים היו עדיין חלום מסתורי ומענג, בא אל ביתי דודני מוראד, שנחשב למשוגע גמור בעיני כל מי שהכירו אותו חוץ ממני, והעירַני בנקישת אצבע על חלוני בארבע לפנות בוקר.

"ארם", קרא. קפצתי ממיטתי והיצצתי מן החלון. לא האמנתי למראה עיני. עדיין לא האיר היום, אך היה קיץ, ובעוד הזריחה קרובה להגיע מעבר לפינת העולם, היה די אור כדי שאדע שאינני חולם. דודני מוראד היה רכוב על סוס לבן יפהפה. שרבבתי את ראשי החוצה ושפשפתי את עיני. "כן", אמר בארמנית, "זה סוס. אתה לא חולם. תזדרז אם אתה רוצה לרכוב".

ידעתי כי דודני מוראד נהנה מהחיים יותר מכל אדם אחר שנקלע אי-פעם בטעות אל העולם. אך זה היה יותר ממה שיכולתי אפילו אני להאמין. ראשית, כי זיכרונותי המוקדמים ביותר היו זיכרונות על סוסים ותשוקתי הראשונה הייתה לרכוב. זה היה הצד הנפלא שבדבר. שנית – היינו עניים. זה היה הצד שבגללו לא האמנתי למראה עיני.

היינו עניים. לא היה לנו כסף. כל בני השבט שלנו היו עניים מרודים. כל ענף מענפי משפחת גָרוֹחלָאניאן חי חיי עוני הכי מדהימים ומצחיקים בעולם.

עניין זמני I ג'ומפה לאהירי (נ' 1967)

במודעה נמסר כי זהו עניין זמני: חמישה ימים תהיה הפסקת-חשמל בת שעה מ-8 בערב. בסערת-השלגים האחרונה קרס כבל חשמל, והטכנאים ינצלו את מזג-האוויר המתון יותר בערבים כדי לתקן אותו. העבודה תשפיע רק על הבתים ברחוב השקט הנטוע עצים, במרחק הליכה משורת החנויות שחזיתן מרוצפת לבֵנים ומהתחנה של החשמלית, הרחוב ששוֹבָּה ושוקְמָר כבר מתגוררים שם שלוש שנים.

חייה של מָא [אמא] פארקר I קתרין מנספילד (1923-1888)

כשהאדון-הסופר פתח אותו בוקר את הדלת למָא פארקר הקשישה, שהייתה באה לנקות כל שלישי בשבוע, הוא שאל לשלום נכדהּ. מָא פארקר עמדה על השטיחון בפרוזדור הקטן החשוך ושלחה יד לעזור לאדון לסגור את הדלת ורק אז ענתה. "קברנו אותו אתמול, אדוני," אמרה בשקט.

אחת פחות אחת I קוֹלם טוֹיבּין (נ' 1955)

הירח תלוי נמוך מעל טקסס. הירח הוא אמי. הוא מלא הלילה, ובוהק יותר מן הניאון הכי בוהק; יש קמטים של אודם בענבר הכביר שלו. אולי זהו הירח של הקציר, או הירח של הקוֹמָנצ'י [לוחמי שבט הקוֹמָנצ'י היו מבצעים פשיטות בלילות של ירח מלא]. מעודי לא ראיתי ירח כה נמוך וכה מלא את בוהקו העמוק. הלילה מלאו שש שנים למותה של אמי, ואירלנד רחוקה מכאן מהלך שש שעות טיסה, ואתה ישן.

דגמים של אהבה I ויליאם מקסוול (2000-1908)

תרנגול הבָּנטָם של קייט טָלבּוֹט, שהקִיץ מן השינה עם גיחתו הפתאומית של הירח מאחורי ענן בלֵיל יוני לבן, התחיל קורא בקול. היו שלושה עופות בָּנטָם – תרנגול ושתי תרנגולות, והם קיננו בתוך עץ בדיוק מול חלונות חדר-האירוח. חדר-האירוח של הטָלבּוֹטים היה בקומה הראשונה, והאורח אותו שבוע היה צעיר בשם ארנולד, אחד שמתעורר מן השינה בקלות. הוא קם, סגר את החלונות ושב למיטה. בחדר 

מי היה האיש I ויליאם מקסוול (2000-1908)

הוא ניהל יומן, להנאתו. היות שהימים חלפו כה מהר והוא מצא שמעניין לחזור ולראות איך העביר את עתותיו ועם מי. הוא היה מודע לכך שהערותיו היו לא פעם די מרושעות, אך האדם שנגעו אליו אינו צפוי לקרוא בהן, אז מה זה משנה? היומן הנוכחי היה מונח על פי רוב על שולחן-הכתיבה שלו, והקודמים על מדף בארון הבגדים, ושם הם התחילו לתפוס יותר ויותר מקום.

שד משחת I ויליאם מקסוול (2000-1908)

 אחי הגדול ואני חלקנו חדר כשהיינו ילדים, והוא הצטיין כל כך בקריאת מחשבותי שהייתי חסר-אונים נגד הצקותיו. כשהתגלה לי משהו שהמשפחה רצתה להסתיר ממנו וגם לא חשבה שבטוח לגלות לי, מיד חשבתי הוא יראה את זה על הפרצוף שלי! אבל אז כבר גרנו הוא ואני באזורים שונים במדינה ונפגשנו רק לעתים רחוקות, והכורח כבר הקנה לי, כמו לכל מבוגר, את היכולת לכסות על מחשבותי ורגשותי. חייו היו קשים ממילא, ופיסת המידע הזאת הייתה מן הסתם מוסיפה קושי על קושי. בני הדור הקודם כבר מתו כולם, ומה שרצו להסתיר מאחי היה נשאר כמוס ונעול בתוכי עד עצם היום הזה אלמלא כבר עמד לבו מלכת בוקר אחד בקיץ 1985.