הייתם חושבים שצריך להגיש מועמדות כדי להיות אל-גשם. או שמי שחילק את המִשׂרות בשמים עצר רגע לחשוב מה זה אומר למי שלמטה – שמורידים עליו גשם יום-כן יום-לא, בחורף, בקיץ, בבוקר, בלילה. אבל אם להיות הוגן, לא מדובר רק בגשם, אלא בכל סוגי המשקעים: שלג מכל המינים, שֶלֶגֶשֶם, גשם דק, זלֶף, מבול פתאומי, אד סקוטי [תערובת של ערפל וגשם], ערפל לונדוני, גשמי אפריל, סערות-ברקים, ברד, מונסונים טרופיים, וכמובן סתם גשם ישן וטוב: קל, בינוני, כבד, וכל יתר הגרסאות שבנמצא.
דגים I ג'ואן האריס (נ' 1964)
בנאפולי מהלכת אמרה בזו הלשון: שוהים בה לילה, שונאים אותה; שוהים בה שבוע, אוהבים אותה; שוהים יותר מזה, שוהים לעולם. ראו, הוזהרתם!
חזיר-הבר I סאקי [ה"י מָנרו] (1916-1870)
"יש דרך אחורית אל המדשאה," אמרה מרת פילידוֹר-סְטוֹסֶן לבתה. "חוצים גדרת-עשב קטנה ואחר-כך גן-פרי מוקף חומה מלא שיחי דומדמניות. הלכתי את כל המסלול הזה בשנה שעברה כשהמשפחה נסעה. מגן-הפרי נפתחת דלת אל חלקת-שיחים, וכשיוצאים משם אפשר להתערבב עם האורחים כאילו באנו מהדרך הרגילה. הרבה יותר בטוח מאשר להיכנס בכניסה הראשית וליפול על המארחת; זה יהיה מביך אם מביאים בחשבון שהיא בכלל לא הזמינה אותנו."
התרגעות I סאקי [ה"י מָנרוֹ] (1916-1870)
"הזמנתי את לָאטימֶר ספרינגפילד לבלות עמנו את יום ראשון וללון כאן," הכריזה מרת דֶרמוֹט ליד שולחן ארוחת-הבוקר.
"חשבתי שהוא באמצע מערכת בחירות," העיר בעלה.
החלון הפתוח I סאקי (ה"י מָנרוֹ) (1916-1870)
"דודה שלי תגיע עוד רגע, מר נאטל," אמרה גברת צעירה ומיושבת בדעתה בת חמש-עשרה; "בינתיים תשתדל לשאת את נוכחותי." פְרָמטוֹן נאטְל ייגע את מוחו להגיד את הדבר הנכון שיחניף כיאות לאחיינית שבנמצא מבלי שיגרע שלא-כיאות מהדודה המעותדת. בינו לבינו פקפק יותר מתמיד האם הביקורים הרשמיים אצל שורה שלמה של זרים גמורים יועילו הרבה בריפוי תשישות-העצבים שהוא לוקה בה כמסתבר.
הטעויות של סנטה קלאוס I סטיבן ליקוק (1944-1869)
היה ערב חג-המולד.
הבְּראוּנים, שגרו בבית הסמוך, סעדו אצל הג'וֹנֶסים. בּראוּן וג'וֹנֶס קינחו ביין ואגוזי מלך. האחרים כבר עלו לקומה השנייה.
"מה אתם נותנים לבן שלכם לחג-המולד?" שאל בּראוּן.
מתנת האמגושים I או. הנרי (1910-1862)
דולר ושמונים ושבעה סנטים. זה הכול. ומִזה שישים סנטים במטבעות של פני. חיסכון של פני או שניים בכל פעם אחרי לחץ כבד על החנווני והירקן והקצב עד שלחיִיך בוערות מאשמת הקמצנות שמתרמזת עליִך בלי מילים מהמיקוח הצייקני. שלוש פעמים ספרה אותם דֶלה. דולר ושמונים ושבעה סנטים. וחג המולד חל מחר.
מובן שלא נשאר מה לעשות אלא לצנוח על הספה הקטנה המרופטת וליילל. ודֶלה נהגה בדיוק כך. מה שמביא לידי הרהור מוסרני כי החיים הם יבבות, משיכות-אף וחיוכים, בעיקר משיכות-אף.
בעוד גברת-הבית נרגעת ועוברת מן השלב הראשון [יבבות] לשני [משיכות-אף], הֲעיפו אתם מבט בבית. דירה מרוהטת בשמונה דולרים לשבוע. לא מוזנחת במידה מופלגת, ובהחלט עשויה לצוד את עינם של חסרי-בית ושל המפלג לחסרי-בית.
זיכרון של חג-מולד I טרומן קפוטה (1984-1924)
דַמיינו בוקר בשלהי נובמבר. עלייתו של בוקר חורפי לפני יותר מעשרים שנה. שוו לכם מטבח של בית ישן, בית רוחבי בעיירה כפרית. תנור-בישול שחור ענקי הוא הרהיט העיקרי, אבל יש גם שולחן גדול עגול, ואח עם שני כיסאות-נדנדה מוצבים לפניה. בדיוק היום פצחה האח בשאגתה העונתית.
אישה בשער לבן גזוז עומדת ליד חלון המטבח. היא נועלת נעלי ספורט ולובשת סוודר אפור חסר-צורה על שמלת כותנה קיצית. היא קטנה וקופצנית כמו תרנגולת-בית, אך בעטיה של מחלת-ילדות ממושכת כתפיה מגובננות באופן מכמיר לב. פניה מושכות- עין – דומות במקצת לפניו של לינקולן, גרומות כמוהן, ומנומרות בהרות משמש ומרוח; אך גם ענוגות, עצמותיהן דקות, ועיניה בגון דובדבן וביישניות. "שככה יהיה לי טוב," היא מצטעקת, נשימתה מצעפת את זגוגית החלון, "הגיע מזג-האוויר לעוגת-פֵּרות [fruit-cake – עוגת פֵּרות מיובשים]."
את שמחה? I אָקְהיל שארמה (נ' 1971)
"תשבור לה את הידיים, תשבור לה את הרגליים," הייתה סבתא של לָקשמָן אומרת על כּלתה, "ונראה אותה זוחלת לבקבוק שלה." היה היגיון במה שאמרה. אף על פי כן סירב אביו של לָקשמָן להרביץ לאשתו. "זאת אמריקה," אמר. "אני אלך לבית הסוהר ואת תשבי לך בהודו ותאכלי פּאקוֹרוֹת חמות [פּאקוֹרָה – לביבה מטוגנת של ירקות]". לָקשמָן חשב שלא גברי מצד אבא לא לתפוס פיקוד.
אמא ובן I אָקְהיל שארמה (נ' 1971)
"גם ניסיתי לעצור את הנשימה רגע יותר ממה שצריך וביקשתי מאלוהים שייתן את הנשימה שלא בשימוש לאחי בּירג'וּ."
במשפחה שלי, אף אחד לא היה בוגר במיוחד. אמא, שאהבתי אותה מאוד והיה לה לב זהב, הייתה איכשהו כמו ילדה – רגשנית ודברנית וקצת שוויצרית. אני זוכר שכאשר אחי ואני היינו ילדים ועדיין גרנו בהודו, הייתה אמא מתיישבת ליד שולחן האוכל שלנו בימי ראשון אחרי-הצהריים ומצווה על אחי ועלי שנחפש לה בראש שערות לבנות. אח שלי בּירג'וּ היה אז בן שתים-עשרה, ובאופן המרוגז הזה, של מי-שהוא-לא-פראייר, היה מזהיר אותה, "יום אחד אני עוד יתלוש לך את השערות האחרונות ואז תהיי קירחת."