מחבר: ליאורה הרציג

לפני שמונה שנים נפרד מחברו ברציף "החומה הצפונית" ובירך אותו בנסיעה צלֵחה. גָלַהֶר עשה חיל. היה אפשר להבחין בכך מיד מנוהגו, של איש-העולם-הגדול, מחליפת הטוויד המשובחת, ומדיבורו הבוטח. מעט אנשים בורכו בכישרונותיו, ועוד פחות נשארו חפים מדופי למרות הצלחתם. טוֹב-לב היה מטבעו והגיע לו שיצליח. חבר מסוגו היה מתנה. מאז הצהריים סבו מחשבותיו של צֶ'נדלֶר הקטן סביב המפגש עם גָלַהֶר, על הזמנתו של גָלַהֶר ועל העיר הגדולה לונדון שגָלַהֶר גר שם. קראו לו צֶ'נדלֶר הקטן, כי למרות שהיה רק קצת נמוך מהממוצע, הוא עשה רושם של קטן-קומה. ידיו היו לבנות וקטנות, מבנהו שברירי, קולו שקט וגינוניו מעודנים. הוא טיפח למשעי את שערו הבהיר המשיי ואת שפמו, ובישם בלי להפריז את מטפחת–האף שלו. הסהרונים על ציפורניו היו מושלמים, וכשחייך לכדה את מבטך שורת שיניים לבנות ילדיות. יושב היה אל מכתבתו ב"קינגס …

להמשיך לקרוא ענן קטן (מתוך: "דבלינאים") I ג'יימס ג'ויס (1941-1882)

המשך קריאה "%s"

היא ישנה שינה עמוקה.

גבריאל, שעון על מרפקו, הביט דקות אחדות בלי טינה על שערה הסבוך ופיה הפעור למחצה והקשיב לנשימתה העמוקה. היה לה אפוא רומן בחייה: איש מת בגללה. כמעט לא הכאיבה לו עתה המחשבה על התפקיד העלוב שהוא, בעלה, מילא בחייה. הוא הביט בה בעת שישנה כאילו הוא והיא לא חיו מעולם כאיש ואשתו. מבטו הסקרני השתהה ארוכות על פניה ושערה; וכשהעלה בדעתו איך נראתה אז מן הסתם, ביפי נעוריה המלבלבים, ניעורה בנפשו חמלה מוזרה, ידידותית. אפילו בינו לבינו לא רצה להודות כי פניה שוב אינן נהדרות כשהיו, אך ידע כי אלה אינן הפנים שבשבילן התנצח מייקל פיוּרי עם המוות.

המשך קריאה "%s"

היא ישבה וצפתה בערב הפולש אל השדרה. ראשה היה שעון על וילונות החלון ובנחיריה עמד ריחו של בד קרֶטון מאובק. עייפה הייתה.

אנשים אחדים עברו ברחוב. האיש מהבניין האחרון עבר שם בדרכו הביתה; היא שמעה את צעדיו נוקשים על מדרכת הבטון ואחר כך דורסים על שביל האֶפר בחזיתו של הבית האדום החדש. פעם היה שם שדה שנהגו לשחק בו כל ערב עם ילדיהם של אנשים אחרים. ואז אדם מבלפסט קנה את השדה ובנה בו בתים – לא כמו בתיהם החומים הקטנים, אלא בתי לבנים מבריקים עם גגות נוצצים. ילדי השדרה היו משחקים יחד בשדרה – ילדי משפחת דִוַיין, משפחת ווֹטֶר, משפחת דָן, קְיוֹ הקטן הנכה, היא עצמה אחיה ואחיותיה.

המשך קריאה "%s"

מאז ומתמיד נחשב בעיני ג'ק גיזבֶּרן לגאון זול – ועם זאת לבחור טוב – לכן לא הופתעתי לשמוע כי בשיא תהילתו זנח את הציור, התחתן עם אלמנה עשירה וקבע את מושבו בריביירה הצרפתית (אף שהאמנתי כי יבחר ברומא או בפירנצה).

"בשיא תהילתו" – כך בפי הנשים. יכול אני לשמוע את מרת גידאוֹן תְ'וִוינג – אחרונת היושבות לפניו לציור דיוקנן בשיקגו – מקוננת על ויתור תמוה זה על הכֵּס. "ברור שזה יקפיץ 'עד השמים' את ערך התמונה שלי; אבל זה לא בראש שלי, מר ריקהאם. האבֵדה לאמ-מנות – זה מה שמעסיק אותי". בפיה של גברת גידֵאוֹן תְ'וִוינג התרבתה האות מ' כאילו היא משתקפת בשורה אינסופית של מראות. אבל לא רק גברת תְ'וִוינג ודומותיה ביכו את לכתו. וכי לא עצרה אותי הֶרמִיָה קְרוֹפְט טובת-הטעם מול תמונתו של גיזבֶּרן "רקדניות-ירח" בתצוגה האחרונה בגלריה גרפטון ואמרה בעיניים דומעות: "שוב לא נזכה לחזות בשֶכְּמוֹתוֹ?".

המשך קריאה "%s"

בית-האחוזה שמשׁרתי העז לפרוץ פנימה אל תוכו, ובלבד שלא אשאר ללון תחת כיפת השמים במצבי הגופני הנואש, היה אחד מאותן תלוליות שמשמשים בהן יחד קדרות ופאר, ואשר שנים רבות הן מציגות את חזותן הזעופה ברכס האפנינים – זעופה במציאות לא פחות מאשר במחוזות דמיונה של מרת רדקליף [אן רדקליף, מחלוצות הרומן הגותי במעבר המאות ה-18 וה-19]. למראית עין ננטש הבית זמנית לפני שנים לא רבות.

המשך קריאה "%s"

מכל הבוהמיינים האמיתיים שנקלעו מעת לעת אל תחומו של החוג הבוהמייני המעותד ב"מסעדת נירנברג" ברחוב אָוֶל בסוהו, לא היה מעניין וחומקני מגֶ'בּהָרד קנוֹפּפשְרָנְק. חברים לא היו לו, ואף שהתייחס אל באי המסעדה כאל מכרים, ספק אם ביקש להמשיך את ההיכרות עמם אל מעבר לדלת, אל רחוב אָוֶל והעולם החיצון. לכולם התייחס כתגרנית בשוק אל עוברי אורח אקראיים – פורשת את מרכולתה ומפטפטת על מזג-האוויר ועל עסקים שאינם עולים יפה, ולעתים גם על שיגרון, אך אינה מגלה שום חשק להתעמק בחיי היום-יום שלהם או לנתח את שאיפותיהם.

המשך קריאה "%s"

בדרך לרופא-השיניים הם מדברים על נסיעה הביתה לחג-המולד. עכשיו נובמבר, ועומדים לעקור למריאן שן-בינה. קונֵל מסיע אותה למרפאה כי הוא החבר היחיד שיש לו מכונית וגם האדם היחיד שהיא מביאה בסודם של מצבים רפואיים לא-כל-כך נעימים כמו "שן כלואה". לעתים הוא מסיע אותה לרופא כשהיא זקוקה לאנטיביוטיקה נגד זיהום בדרכי השתן, וזה יותר מפעם-פעמיים. שניהם בני עשרים ושלוש.

המשך קריאה "%s"

"אהבתי אליו הייתה כל כך טוטלית וכל כך הרסנית שלפעמים לא הייתי מסוגלת לראות אותו ברור."

המשך קריאה "%s"

[מתוך: שמי ארם, זמורה-ביתן, 1987]

באחד הימים הטובים ההם, כשהייתי בן תשע והעולם היה מלא כל דבר-חמדה שאפשר להעלות בדמיון והחיים היו עדיין חלום מסתורי ומענג, בא אל ביתי דודני מוראד, שנחשב למשוגע גמור בעיני כל מי שהכירו אותו חוץ ממני, והעירַני בנקישת אצבע על חלוני בארבע לפנות בוקר.

"ארם", קרא. קפצתי ממיטתי והיצצתי מן החלון. לא האמנתי למראה עיני. עדיין לא האיר היום, אך היה קיץ, ובעוד הזריחה קרובה להגיע מעבר לפינת העולם, היה די אור כדי שאדע שאינני חולם. דודני מוראד היה רכוב על סוס לבן יפהפה. שרבבתי את ראשי החוצה ושפשפתי את עיני. "כן", אמר בארמנית, "זה סוס. אתה לא חולם. תזדרז אם אתה רוצה לרכוב".

ידעתי כי דודני מוראד נהנה מהחיים יותר מכל אדם אחר שנקלע אי-פעם בטעות אל העולם. אך זה היה יותר ממה שיכולתי אפילו אני להאמין. ראשית, כי זיכרונותי המוקדמים ביותר היו זיכרונות על סוסים ותשוקתי הראשונה הייתה לרכוב. זה היה הצד הנפלא שבדבר. שנית – היינו עניים. זה היה הצד שבגללו לא האמנתי למראה עיני.

היינו עניים. לא היה לנו כסף. כל בני השבט שלנו היו עניים מרודים. כל ענף מענפי משפחת גָרוֹחלָאניאן חי חיי עוני הכי מדהימים ומצחיקים בעולם.

המשך קריאה "%s"

במודעה נמסר כי זהו עניין זמני: חמישה ימים תהיה הפסקת-חשמל בת שעה מ-8 בערב. בסערת-השלגים האחרונה קרס כבל חשמל, והטכנאים ינצלו את מזג-האוויר המתון יותר בערבים כדי לתקן אותו. העבודה תשפיע רק על הבתים ברחוב השקט הנטוע עצים, במרחק הליכה משורת החנויות שחזיתן מרוצפת לבֵנים ומהתחנה של החשמלית, הרחוב ששוֹבָּה ושוקְמָר כבר מתגוררים שם שלוש שנים.

המשך קריאה "%s"