מחבר: ליאורה הרציג

שנה אחת הוחלט במשפחתנו לציין את "יום האם" בחגיגה מיוחדת כאות הערכה לאמא על כל הקורבנות שהקריבה למעננו במשך השנים. נעשֶה לה הפתעה – נשכור מכונית וניקח את אמא אחרי ארוחת הבוקר לטיול נפלא מחוץ לעיר. רק לעתים רחוקות יכלה אמא להרשות לעצמה פינוק כזה כי הייתה עסוקה בעבודות הבית כמעט כל הזמן.

המשך קריאה "%s"

אפתח במין משל. לפני שנים רבות, כשנמניתי עם צוות ההוראה של בית ספר ציבורי גדול, שכרנו מורה חדש לשחייה. כבר שנים לא היה לנו מוצלח ממנו במקצוע הזה.

ואז, באחד הימים, התגלה שהוא אינו יודע לשחות.

עומד היה על שפת הברכה ומסביר לנערים שבמים איך שוחים "חזה", והנה איבד את שיווי המשקל ונפל המימה. וטבע.

בעצם לא. הוא לא טבע; זכור לי שכמה מהתלמידים שלמדו שחייה מפיו, משו אותו והצילוהו.

אחרי שהתבצעה בו החייאה – גם היא אחד הדברים שלימד את הנערים – פוטר מהעבודה.

כמה נערים שריחמו עליו לימדו אותו לשחות, והוא קיבל עבודה כמורה לשחייה במוסד אחר.

אך הפעם נכשל האיש כישלון חרוץ. הוא שחה היטב, אך אמרו עליו שאינו יודע ללמד…

ואז חיפשו לו חבריו פרנסה חדשה. זה קרה בדיוק כשהתרגש על העולם שיגעון האופניים. במהרה מצאו לאיש משרת מדריך לרכיבת אופניים. וכיוון שלא עלה על אופניים מימיו, יצא ממנו מורה מעורר השתאות. היה עומד איתן על הקרקע ואומר: "מעתה והלאה, כל מה שנחוץ הוא ביטחון עצמי".

אבל יום אחד החל לחשוש פן יגלו שאינו יודע לרכוב. הוא פרשׁ אפוא לפינה שקטה בראש מדרון ועלה על אופניו. האופניים "ברחו" לו, ולולא הֶעָזתו וזריזותו של אחד מתלמידיו שעקב אחריו, היה נהרג.

המשך קריאה "%s"

 בבוקר – ביום-ההולדת של אשתי, בת שלושים ואחת – איחרנו קצת לקום, ואני עמדתי בחלון והבטתי למטה בדֶז, בחלוק-רחצה, שערו החיוור סתור, בידו ענף של במבוק. הוא ניתר מצד לצד, הדף ובלם, ומדי פעם הסתער קדימה בתרועת ניצחון. בילי, שהיה אז בן שש, קיפץ הנה והנה מולו. יכולתי לשמוע את צווחות הגיל שלו. אנה ניגשה ועמדה לידי. "מה הם עושים עכשיו?" "קשה לדעת. בילי מנופף משהו מעל הראש שלו." "אני חושבת שזה מחבט-זבובים," אמרה, אינה מאמינה למראה עיניה. היא הייתה בת שלושים ואחת, בגיל שנשים כבר אינן טיפשות, ובכל זאת אינן חסרות-רגש. "תביט עליו," אמרה. "אפשר לא לאהוב אותו?" הדשא היה חום מן הקיץ, והשניים ריקדו עליו סביב-סביב. דֶז, שמתי לב, היה יחף. לא היה זה ממנהגו להיות ער מוקדם כל-כך. לא פעם ישן עד הצהריים ואז היה גולש איכשהו …

להמשיך לקרוא דַּי [במקור: Give]  I ג'יימס סולטר (2015-1925)

המשך קריאה "%s"

וולטר סאץ' היה מתרגם. הוא אהב לכתוב בעט-נובע ירוק, והיה לו הרגל להניף אותו קלות באוויר אחרי כל משפט, כמעט כאילו הייתה ידו מִתקן מכני. הוא היה מסוגל לדקלם ברוסית שורות-שיר מאת בּלוֹק ואחר כך את התרגום שלהן לגרמנית מאת רילקה ולהצביע על יופיו. הוא היה איש-רעים, אך לעתים גם עוקצני, גמגם קצת בתחילת משפט וחי עם אשתו לפי מה שהיה טוב בעיניהם. אלא שמָריט, אשתו, הייתה חולה. כעת ישב עם סוזנה, ידידת משפחה. לבסוף הם שמעו את מָריט יורדת, וכבר נכנסה לחדר. לבושה הייתה שמלת-משי אדומה, שתמיד שיוותה לה מבע פתייני, עם שדיה הרפויים ושערה הכהה החלקלק. בסלסילות לבנות של חוט-מתכת בארון שלה נערמו בגדים מקופלים, הלבשה תחתונה, פריטי ספורט, כותנות לילה, ומתחת לזה, על הרצפה, ערב-רב של נעליים. דברים ששוב לא תזדקק להם. גם תכשיטים, צמידים ומחרוזות, וקופסת …

להמשיך לקרוא אֶמֶש I ג'יימס סולטר (2015-1925)

המשך קריאה "%s"

על המדרכה, בחזית "סיינט מֶרי כוכב-הים", בבוקר יום ראשון בראשית יוני 1937, כשמָרי הייתה בת שבע-עשרה, אמר ווֹלטר הארטְנֶט: "מה לא בסדר עם העין שלך?" האימהות שלהם, בארנקים על הזרוע ובכובעים, שוחחו ביניהן. אור-שמש התנצנץ משמשות קדמיות שחורות של מכוניות, מפָּגוֹשים של פח, מארנקי נשים בקהל היוצא מן הכנסייה. גם מווֹלטר, כשנשאה את פניה אליו: משערו הכהה, מהפנים הלבנות ההן, מהעיניים האפורות, חצי-שקופות בשמש. "שום דבר," אמרה. "היא פשוט נדפקת לי לפעמים. כשהשמש חזקה." "שלא תרשי לה," אמר. "זה עושה לך את כל הפנים מוזרות." בשובה הביתה, במראה הקטנטונת מעל לכיור בחדר-האמבטיה הצר, היא ראתה: איך העין הימינית, כשהיא מצטמצמת מאוד, מושכת את זווית פיה וגורמת לה שתיראה כמו איזה פרחח עם גושיש של מסטיק בלחי; איך המשקפיים שלה, כמו תחתיות עבות של בקבוק, נשארים יציבים על האף, למרות העיוותים …

להמשיך לקרוא מישהו I אליס מק'דֶרמוֹט (נ' 1953)

המשך קריאה "%s"

ה-3 בפברואר היה יום חשוך וטחוב: זרזיף קר כל הבוקר ושמי-פלדה אפורים, נמוכים אחר-הצהריים. בשעה ארבע דיבר ג'ים על לבה של אשתו אֶני שתצא לקניות לפני שיורדת חשכה גמורה. הוא סגר את הדלת אחריה בהינף רך. שערו הקליש וחסר לו ניב בצד ימין של הלסת, ואף על פי כן הוא היה גבר נאה, ובגיל שלושים ושתיים היה אפשר לחשוב עליו שהוא בן עשרים. גבינים עבותים ועיניים מובלעות-עמוק כהות-ריסים עצרו את נשימתן של נשים מאז היה בן שש-עשרה. גם אם יתקרח ושיניו ינשרו, תעמוד לו מן הסתם זכותן של עיניו עד זקנה ושיבה.

המשך קריאה "%s"

"גיבּרוֹנטוּס" נחשבה בשעתה לספינת-הדגל של קו הספנוּת "הוט קרוֹס בָּן", שצי ספינותיו קנה שם לעצמו, ולא בִּכדִי. כידוע, כל אוניית-קיטור תופסת מקום-כבוד עד הרגע שנבנית טובה ממנה, אך "גיבּרוֹנטוּס" היא כלי-שיט מהיר למדי ומבוקש גם בימינו. לפני שנים אחדות קרתה תאונה על סיפון האונייה, תאונה קטנת-חשיבות במושגי הציבור הרחב, אך בעלת חשיבות לא מבוטלת לריצ'רד קילינְג – הוא נהרג בה. האיש המסכן זכה לשורה-שתיים בעיתונים בהגיע האונייה לניו-יורק, ולא זו בלבד אלא שאייתו את שמו בשגיאה. כך, פחות או יותר, היה סדר הדברים: קילניג יצא לשוטט על הסיפון בשעה מאוחרת בלילה, במקום שישכב בבטחה על יצועו בתא הנוסעים, הציג רגל על משטח אפלולי שסבר שהוא יציב, אך בפועל לא הפריד אלא חלל ריק בינו לבין קרקעית הספינה.

המשך קריאה "%s"

לִבה של גברת ג'ון פוֹרדֶר לא ניבא לה רעות. כשהאורלוגין בפרוזדור היכה תשע, עוד סבבה בבית, טורחת במטלות הבוקר, פיה מלא רינה, ולא העלתה על הדעת כי זוהי ראשיתה של השעה החשוכה בחייה, וכי עד שהאורלוגין יכה שוב, תתרגש עליה פורענות נוראה. בעלה הצעיר עבד בגינה כמנהגו כל בוקר לפני לכתו לעבודה. בכל רגע עמד להיכנס הביתה ולהתקין עצמו ליציאה העירה. היא שמעה את נקישתו של שער הבית ואחרי רגע קט – חילופין של מילות-כעס. עד שהציצה אחוזת בהלה מבעד לווילונות הלא-מוגפים בחלון-המפרץ שבחזית, הצטלצל נפץ חד של אקדח, והיא מיהרה אל הדלת ובלבה משקע עמום של פחד. כשהדפה לרווחה את הדלת ראתה שני דברים – תחילה את בעלה מוטל בלי-נוע, פניו כבושות בדשא וימינו מקופלת תחתיו; אחר כך, גבר מנסה לשחרר בתנועות תזזית את הבריח בשער הבית, בידו אחוז עדיין אקדח מעשן.

המשך קריאה "%s"

אצל אנשים מסוימים לא תמצאו גוונים; רק צבעים ראשוניים גולמיים. ג'ון בּוֹדמן היו שרוי תמיד בקיצוניות אחת או אחרת. סביר שלא הייתה לכך משמעות רבה אלמלא התחתן עם אישה שטבעה היה זהה בדיוק לשלו. בלי ספק קיימת בעולמנו האישה המתאימה בדיוק לכל גבר שהוא למטרת נישואין וגם אותו הדבר בהיפוכו. אך אם מביאים בחשבון כי לבן-אדם יוצא להתוודע רק למאות ספורות של אנשים, ומתוך מאות ספורות אלה הוא מכיר מקרוב רק תריסר או פחות, ומתוך התריסר הוא עושה לו רק ידיד או שניים – אפשר לראות  בקלות (אם זוכרים את המיליונים הרבים שאוכלוסיית העולם מונה) שמעולם, מיום בריאת הארץ, לא פגש הגבר המתאים את האישה המתאימה לו. הסיכויים החשבוניים נוגדים כולם את האפשרות הזאת, וזוהי סיבת קיומם של בתי משפט לענייני גירושין. נישואין הם פשרה לכל היותר, ואם קרה ששני …

להמשיך לקרוא גירושין אלפּיניים I רוברט בּר (1912-1849)

המשך קריאה "%s"

הייתם חושבים שצריך להגיש מועמדות כדי להיות אל-גשם. או שמי שחילק את המִשׂרות בשמים עצר רגע לחשוב מה זה אומר למי שלמטה – שמורידים עליו גשם יום-כן יום-לא, בחורף, בקיץ, בבוקר, בלילה. אבל אם להיות הוגן, לא מדובר רק בגשם, אלא בכל סוגי המשקעים: שלג מכל המינים, שֶלֶגֶשֶם, גשם דק, זלֶף, מבול פתאומי, אד סקוטי [תערובת של ערפל וגשם], ערפל לונדוני, גשמי אפריל, סערות-ברקים, ברד, מונסונים טרופיים, וכמובן סתם גשם ישן וטוב: קל, בינוני, כבד, וכל יתר הגרסאות שבנמצא.

המשך קריאה "%s"