מחבר: ליאורה הרציג

לינט ברחוב אוקספורד, מקום טיפשי להיות בו בכל זמן שהוא, במיוחד בחמש אחר-הצהריים בחורף. טעות שלה. אחרי העבודה נכנסה ל"ג'ון לואיס" לקנות כמה דברים שדרושים לה, ואז מדדה כמה בגדים, בלי שהתכוונה מראש, ועכשיו היא תקועה בקהל של קונים ועובדים, רותחת מכעס, מדשדשת בחצאי-צעד, מנתבת דרכה אל הכניסה לתחתית. כל האנשים סביב היו חסרי-צורה, מכורבלים במעילי פוך עם ברדס. גשם שלגי הצליף בפרצופיהם – אף אחד לא הרים עיניים אל תאורת-הרחוב של חג-המולד. לינט שמעה מישהו אומר כי אחת החנויות מפיחה שלג מלאכותי אל הרחוב, והמחשבה על שלג אמיתי הפכה גם היא למשהו דוחה. לינט הייתה תמירה, מודאגת, מקורית, בסוף שנות השלושים שלה, עורה שחום ומנומש; שערה מעל אוזניה היה מגולח, והשאר, צבוע ורוד וברונזה, היה אסוף על קודקודה בצנפה מרהיבה דמוית קן, שנְתזים רכים של גשם שלגי התעופפו ונמסו אל תוכה. עטופה הייתה צעיף טארטן אדום ומעיל צמר שמצאה בחנות-צדקה – ורוד עז עם צווארון-רדיד גדול – והאמינה שהיא בזה לסוג הבגדים שאדם קונה בחנויות כל-בו כמו "ג'ון לואיס". השפיל אותה להיות חלק מהתור הזה, מסומנת לגנאי בשקית הפלסטיק, לא פחות מטופשת מכל אחד אחר.

המשך קריאה "%s"

אֶן גַלָגֶר האזינה לרדיו, עוסקת בגזירתו של מקטורן קופסתי-למראה עם שרוולי שלושת-רבעי מאריג צמר סגול-בהיר עם נתזים כחולים. את הדגם עיצבה בעצמה – הייתה גם חצאית תואמת עד הברך בגזרת עיפרון – ואת גזרות-הנייר הצמידה כעת בסיכות לאריג, ארגנה אותן וחזרה וארגנה כמו חתיכות של תַצרף כדי לא לבזבז בד.  המספריים נגסו בבד בפסקנות, רוטנים כנגד משטח העץ של השולחן, והבד נסוג בקלות לצדדים מפני הלהבים. המספריים היו קודש לתפירה וקטלניים, ואסורים בשימוש בכל דבר שעלול להקהותם. לבית-המלאכה לתפירה שכרו אֶן וחברתה קיט סיטוֹן את מרתפו האחורי של בית גדול באזור-המגורים של בריסטול; והיות שהבית היה בנוי על גבעה, נשקפו חדרי המרתף אל גן, ואור-שמש נפל מבעד לחלונות הצרפתיים על שולחן-העבודה של אן בבהרות מפזזות.

המשך קריאה "%s"

הקראצ'מנים היו כל-כך כל-כך מאושרים וכל-כך מתונים באורחות חייהם וכל-כך מרוצים מכל הנקרֶה על דרכם, עד שהתבקש לחשוד בקיומה של תולעת בתפוח שלהם הוורוד וגם שצבעו היוצא דופן נועד לכסות על חומרתו של הקלקול. למשל, ביתם ברחוב הִיל, עם כל אותם חלונות זכוכית גדולים. איזה אדם, אלא אם הוא סובל מתסביך אשם, ירצה שכמות כזו של אור תישפך אל חדריו? וכל אותם שטיחים מקיר-אל-קיר, כאילו אינטש של רצפה חשופה (לא היה כזה) יעיר איזה זיכרון עמוק של אי-הדדיות ובדידות. והגננוּת שלהם הייתה נגועה באיזו נקרופיליות, שאם לא כן מניִן הלהיטות הזאת לחפור גומות ולהטמין זרעים ולעקוב אחר נביטתם? מפני מה העיסוק היָתר הזה, החולני, באדמה? היא הייתה אישה נאה עם החיוורון המרשים ההוא שמוצאים לא פעם אצל נימפומניות. לארי היה גבר מגודל שנהג לעבוד בגינה בלי חולצה, מה שאולי הצביע על נטייה לאקזיביציוניזם אינפנטילי.

המשך קריאה "%s"

יש סיכוי רב שראיתם את אמא שלי רוקדת ואלס על מחליקיים בזירת הקרח של "מרכז רוקפלר". היא בת שבעים ושמונה, אך כחושה ושרירית ולובשת בגד קטיפה אדום עם חצאית קצרה. הגרביונים שלה בצבע-עור והיא מרכיבה משקפיים. בשערה הלבן שזור סרט אדום, ובן-זוגה הוא אחד הדיילים של זירת-ההחלקה. אני לא יודע למה העובדה שהיא רוקדת ואלס על מחליקי-קרח מביאה אותי במבוכה שכזאת, אבל זה מה שקורה. בחודשי החורף אני מתרחק ככל האפשר מהשכונה ההיא, ומעודי לא נכנסתי לאחת המסעדות שליד הזירה לחטוף ארוחה. פעם, כשהזדמנתי לשם, ניגש אלי זר גמור, תפס בזרועי, הצביע על אמי ואמר, "תראה את הזקנה המשוגעת ההיא." הייתי מאוד נבוך. אני משער שעלי להיות אסיר תודה שהיא מתבדרת בכוחות עצמה ואינה עול על צווארי, אבל בכל הכנות הייתי מעדיף שתבחר לה שעשוע פחות מנקר-עיניים. בכל פעם שאני …

להמשיך לקרוא המלאך על הגשר I ג'ון צ'יבר (1982-1912)

המשך קריאה "%s"

היה זה אחד מימי א' של אמצע הקיץ שאדם יושב בחיבוק ידיים ואומר "בטח שתיתי יותר מדי אתמול בערב." תשמע אותם דיבורים עצמם נלחשים מפי המתפללים בצאתם מן הכנסייה, משפתותיו של כוהן-הדת בעת שהוא נאבק עם גלימתו בלשכת מדי-הטקס, תשמע אותם במגרשי הגולף והטניס, ובשמורת הטבע, ששם המדריך של קבוצת הטיילים סובל מחמרמורת איומה.

המשך קריאה "%s"

הם נכנסו פנימה. אב, אם, ובת. דֶליה נשארה ערה כדי לשמוע אותם בהיכנסם; כך או כך הייתה ערה, כי השינה חמקה ממנה יותר ויותר ככל שחלפו השנים. קרה שנרדמה בלא-יודעין והייתה ניעורה באותה שעה קדורנית של לפני עלות השחר וניגשת לחלון ורואה את כלבהּ מגיח מתחת למשוכת-הגדר, אוזנו מכווננת לצליל הראשון, הכמעט בלתי-מוחש מתוך הבית, וזוקף אליה מבט בעיניים יודעות, מבקש כי תרד, תפתח את דלת הירכתיים ותגיש לו כבכל יום צלוחית של תה בחלב.

המשך קריאה "%s"

כבר שעה או יותר הם נוסעים תחת חרטומו של רכס-הרים בחיפוש אחר מסעדה שתהיה שקטה ועם זאת עליזה, ועכשיו החנו ליד החלל הגדול והשומם הזה ששימש כנראה גם אולם-אירועים וגם מסעדה. מיקרופון התנוסס במלוא תפארתו על עמוד מתכת, ויריעת וילון כתומה הייתה מונחת מקומטת על בימת התזמורת, כאילו מישהו הניף והטיל אותה שם ברוגזה. קצה אחד של שולחן-אכילה ארוך היה מכוסה מפת-מלמלה לבנה ותחתיה פרושה רצועה של נייר-קרפ אדום, ושם, קרוב לוודאי, יורו להם לשבת.

המשך קריאה "%s"

לפני שמונה שנים נפרד מחברו ברציף "החומה הצפונית" ובירך אותו בנסיעה צלֵחה. גָלַהֶר עשה חיל. היה אפשר להבחין בכך מיד מנוהגו, של איש-העולם-הגדול, מחליפת הטוויד המשובחת, ומדיבורו הבוטח. מעט אנשים בורכו בכישרונותיו, ועוד פחות נשארו חפים מדופי למרות הצלחתם. טוֹב-לב היה מטבעו והגיע לו שיצליח. חבר מסוגו היה מתנה. מאז הצהריים סבו מחשבותיו של צֶ'נדלֶר הקטן סביב המפגש עם גָלַהֶר, על הזמנתו של גָלַהֶר ועל העיר הגדולה לונדון שגָלַהֶר גר שם. קראו לו צֶ'נדלֶר הקטן, כי למרות שהיה רק קצת נמוך מהממוצע, הוא עשה רושם של קטן-קומה. ידיו היו לבנות וקטנות, מבנהו שברירי, קולו שקט וגינוניו מעודנים. הוא טיפח למשעי את שערו הבהיר המשיי ואת שפמו, ובישם בלי להפריז את מטפחת–האף שלו. הסהרונים על ציפורניו היו מושלמים, וכשחייך לכדה את מבטך שורת שיניים לבנות ילדיות. יושב היה אל מכתבתו ב"קינגס …

להמשיך לקרוא ענן קטן (מתוך: "דבלינאים") I ג'יימס ג'ויס (1941-1882)

המשך קריאה "%s"

היא ישנה שינה עמוקה.

גבריאל, שעון על מרפקו, הביט דקות אחדות בלי טינה על שערה הסבוך ופיה הפעור למחצה והקשיב לנשימתה העמוקה. היה לה אפוא רומן בחייה: איש מת בגללה. כמעט לא הכאיבה לו עתה המחשבה על התפקיד העלוב שהוא, בעלה, מילא בחייה. הוא הביט בה בעת שישנה כאילו הוא והיא לא חיו מעולם כאיש ואשתו. מבטו הסקרני השתהה ארוכות על פניה ושערה; וכשהעלה בדעתו איך נראתה אז מן הסתם, ביפי נעוריה המלבלבים, ניעורה בנפשו חמלה מוזרה, ידידותית. אפילו בינו לבינו לא רצה להודות כי פניה שוב אינן נהדרות כשהיו, אך ידע כי אלה אינן הפנים שבשבילן התנצח מייקל פיוּרי עם המוות.

המשך קריאה "%s"

היא ישבה וצפתה בערב הפולש אל השדרה. ראשה היה שעון על וילונות החלון ובנחיריה עמד ריחו של בד קרֶטון מאובק. עייפה הייתה.

אנשים אחדים עברו ברחוב. האיש מהבניין האחרון עבר שם בדרכו הביתה; היא שמעה את צעדיו נוקשים על מדרכת הבטון ואחר כך דורסים על שביל האֶפר בחזיתו של הבית האדום החדש. פעם היה שם שדה שנהגו לשחק בו כל ערב עם ילדיהם של אנשים אחרים. ואז אדם מבלפסט קנה את השדה ובנה בו בתים – לא כמו בתיהם החומים הקטנים, אלא בתי לבנים מבריקים עם גגות נוצצים. ילדי השדרה היו משחקים יחד בשדרה – ילדי משפחת דִוַיין, משפחת ווֹטֶר, משפחת דָן, קְיוֹ הקטן הנכה, היא עצמה אחיה ואחיותיה.

המשך קריאה "%s"