תא-הרכבת I ריימונד קארבר (1988-1938)

מֶיֶירס חוצה את אדמת צרפת אל שטרסבורג בקרון-רכבת מחלקה ראשונה לבקר את בנו שלומד שם באוניברסיטה. כבר שמונה שנים לא פגש את הנער. לא היו ביניהם שיחות טלפון בשנים האלה גם לא גלויית-דואר מאז שמֶיֶירס ואמו של הנער הלכו איש לדרכו – הבן נשאר אתה. תמיד סבר מֶיֶירס כי הניתוק הסופי הואץ בגלל התערבותו המזיקה של הנער בענייניהם האישיים.

קתדרלה I ריימונד קארבר (1988-1938)

אותו קיץ בסיאטל היא הייתה זקוקה לעבודה. לא הייתה לה פרוטה. האיש שעמדה להינשא לו בסוף הקיץ למד במכללה להכשרת קצינים. גם הוא היה חסר-פרוטה. אבל היא הייתה מאוהבת בבחור והוא היה מאוהב בה וכן הלאה. היא ראתה מודעה בעיתון: דרושה עזרה – קריאה לעיוור, ומספר טלפון. היא טלפנה וניגשה לשם והתקבלה על המקום. היא עבדה עם העיוור כל הקיץ. היא קראה לפניו מקרי-מבחן, דוחות, דברים מהסוג הזה. היא עזרה לו לארגן את משרדו הקטן בלשכה המחוזית לשירותים סוציאליים. הם הפכו לחברים טובים, אשתי והעיוור. מאיפה אני יודע את כל זה? היא סיפרה לי. ועוד דבר היא סיפרה לי. ביום האחרון לעבודתה שאל העיוור אם מותר לו לגעת בפניה. והיא הסכימה. היא סיפרה לי כי הניח את אצבעותיו על כל חלק וחלק בפניה, על אפה – אפילו על צווארה! אף פעם לא שכחה את זה. אפילו ניסתה לכתוב על כך שיר. תמיד ניסתה לכתוב שיר. כל שנה כתבה שיר או שניים, על פי רוב אחרי שקרה לה משהו חשוב באמת

הרכבת I ריימונד קארבר (1988-1938)

לאישה קראו מיס דנט, ומוקדם יותר אותו ערב היא איימה באקדח על גבר. היא הכריחה אותו להשתטח בעפר ולהתחנן על נפשו. בעוד עיניו של האיש זולגות דמעות ואצבעות ידיו מנקרות בעלים היא כיוונה אליו את האקדח וסיפרה לו דברים על עצמו. היא ניסתה להבהיר לו כי הוא לא יכול להמשיך ולרמוס רגשות של אנשים. "תהיה בשקט!" אמרה, למרות שהאיש רק תחב את אצבעותיו בעפר והזיז קצת את רגליו מפחד. כשגמרה לדבר, כשאמרה לו כל מה שחשבה להגיד לו, היא שמה את רגלה על אחורי ראשו ודחקה את פרצופו אל העפר. אחר כך שמה את האקדח בתיקה ופנתה וחזרה אל תחנת הרכבת.

ארמון החול I מרי לָווין (1996-1912)

ג'ון היה הבכור. היו לו שער שחור חלק ופנים חיוורות. אמילי הייתה הבאה בתור. היה לה שער בהיר-נוצץ. בכל קיץ צצו אצלה נמשי-זהב, אך בחורף הם הסתלקו. אלכסנדר היה הצעיר. נמשיו אף פעם לא הסתלקו, אך לא היה לו אכפת. גם לא היה לו אכפת שהוא שמן כל עוד הוא הלך וגדל, כך או אחרת.

בנותיו של הקולונל המנוח I קתרין מנספילד (1923-1888)

השבוע שלאחר מכן היה אחד העמוסים בחייהן. גם כשהלכו לישון , גופיהן הם ששכבו לפוש; ראשיהן לא נחו, המשיכו לחשוב, ללבן דברים, לתהות, להחליט, לנסות לזכור היכן…

קונסטנטיה שכבה כמו פסל, ידיה לצדי גופה, רגליה מעט חופפות זו את זו, הסדין משוך לה עד סנטרה. בוהה הייתה בתקרה.

הדרך ארוכה היא ורבה I סקוט פיג'ראלד (1940-1896)

אגב שיחה על אודות כמה מהטירות היותר עתיקות בטוריין, הוזכרו כלוב הברזל שלואי האחד-עשר כלא בו את קרדינל לה-בּלו שש שנים, והוזכרו צינוקי-אוּבְּלִייט ועוד זוועות מן הסוג הזה. כבר ראיתי בחיי לא מעט אוּבּלִייטים, שהם בעצם בארות יבשות בעומק שלושים-ארבעים רגל שאדם נזרק לתוכן להמתין ללא-כלום. כיוון שיש לי נטייה לקלוסטרופוביה, ואפילו תא-שינה ברכבת הוא סיוט מובטח, הטביעו בי הצינוקים האלה רושם בל-יימחה. על כן רווח לי כשרופא בין הנוכחים סיפר את הסיפור הבא – כלומר רווח לי כשהתחיל את הסיפור שנראה שאין לו ולא כלום עם מסָכות-העינויים מן העבר. *** הייתה פעם אישה צעירה, גברת קינג שמה, שחייתה באושר רב עם בעלה. הם היו עשירים ומאוהבים מאוד, אך בעת לידת הילד השני היא שקעה בתרדמת ארוכה וניעורה ממנה במצב חמור של סכיזופרניה. להזיה שלה, שהיה לה איזה קשר עם …

יום מושלם לדְגיבָּנָנָה I ג"ד סלינג'ר (2010-1919)

תשעים ושבעה פרסומאים מניו-יורק היו במלון, ובגלל האופן שהם השתלטו על קווי שיחות-החוץ, נאלצה הנערה בחדר 507 לחכות מהצהריים ועד שתיים וחצי כדי לקבל את השיחה שהיא הזמינה. אבל היא ניצלה את הזמן. היא קראה מאמר בשם "סקס זה כיף – או גיהינום" במגזין לנשים במהדורת-כיס. היא שטפה את המסרק והמברשת שלה. היא הסירה את הכתם הקטנטן מהחצאית של החליפה בצבע בייז'. היא הזיזה את הכפתור בחולצה של זאקס [Saks – חנות אופנה בשדרה החמישית בניו-יורק]. היא תלשה מהשׁוּמה שלה שתי שערות שצצו שם לא מזמן. כשהמרכזנית צלצלה סוף-סוף לחדרה, היא הייתה ישובה על מושב החלון וכמעט סיימה למשוח בלכּה את ציפורני יד שמאל.

הטיול הקטן של מר לָאבדיי I אוולין ווֹ (1966-1903)

"תגלי שאבא לא השתנה הרבה," העירה ליידי מוֹפּינג כשפנתה המכונית ונכנסה בשערי בית המרפא המחוזי לחולי נפש.

"הוא לובש מדים מיוחדים?" שאלה אנג'לה.

"לא, יקירתי, מובן שלא. הוא מקבל את הטיפול הכי טוב שיש."

זה היה ביקורה הראשון של אנג'לה והוא נערך לפי בקשתה.

העכבר I סאקי (ה"י מונרו) (1916-1870)

תֵאוֹדוֹריק ווֹלֶר גודל מינקות ועד גיל העמידה בידי אם אוהבת, שראש דאגתה היה להעמיד חיץ בינו לבין מה שכינתה פניה הגסות יותר של המציאות. כשמתה, נעזב תאודוריק לנפשו בעולם שהיה מציאותי כמקודם, ולדעתו גס פי כמה מן המחויב. לאדם בעל מזג וסגנון-גידול כשלו, גם נסיעה פשוטה ברכבת הייתה מלאה טְרחוֹת של קטנוניוּת וצרימוֹת של מה בכך, ועד שהתרווח במושבו בקרון המחלקה השנייה בבוקר אחד של ספטמבר, עטו עליו תחושות טורדניות ואי-נחת רגשית כללית.