העכבר I סאקי (ה"י מונרו) (1916-1870)

תֵאוֹדוֹריק ווֹלֶר גודל מינקות ועד גיל העמידה בידי אם אוהבת, שראש דאגתה היה להעמיד חיץ בינו לבין מה שכינתה פניה הגסות יותר של המציאות. כשמתה, נעזב תאודוריק לנפשו בעולם שהיה מציאותי כמקודם, ולדעתו גס פי כמה מן המחויב. לאדם בעל מזג וסגנון-גידול כשלו, גם נסיעה פשוטה ברכבת הייתה מלאה טְרחוֹת של קטנוניוּת וצרימוֹת של מה בכך, ועד שהתרווח במושבו בקרון המחלקה השנייה בבוקר אחד של ספטמבר, עטו עליו תחושות טורדניות ואי-נחת רגשית כללית.

איך חגגנו את "יום האם" I סטיבן ליקוק (1944-1869)

שנה אחת הוחלט במשפחתנו לציין את "יום האם" בחגיגה מיוחדת כאות הערכה לאמא על כל הקורבנות שהקריבה למעננו במשך השנים. נעשֶה לה הפתעה – נשכור מכונית וניקח את אמא אחרי ארוחת הבוקר לטיול נפלא מחוץ לעיר. רק לעתים רחוקות יכלה אמא להרשות לעצמה פינוק כזה כי הייתה עסוקה בעבודות הבית כמעט כל הזמן.

הלילה שהמיטה נפלה I ג'יימס ת'רבר (1961-1894)

אירוע-השיא בתקופת נעורי בקולומבוס, אוהיו, היה הלילה שבו נפלה המיטה על אבא. טוב לספר אותו בעל-פה מאשר להעלותו על הכתב, כי חיוני ללוות את סיפור-המעשה בהשלכת רהיטים, בטלטול דלתות ובנביחות כדי לשוות אווירה נאותה וסבירות לסיפור קצת בל-ייאמן, יש להודות. ועם זאת הסיפור קרה גם קרה.

שלושת השחיינים והחנווני המשכיל I ויליאם סארויאן (1981-1908)

רוב ימות השנה היו תעלות-המים יבשות, וכשלא היו יבשות היו גועשות. כשהפשירו השלגים ברכסי הסיירה-נבאדה התחילו המים בתעלות לגעוש, ואי-משם, אלוהים יודע מניִן, הופיעו צפרדעים וצבים, נחשי מים ודגים. בתקופת האביב חפזו המים, ועמם מירוץ הלב. אך כשהתחלף יְרַק השדות בחוּם, והפרחים היו לפרי, והחמימות הייתה לכבשן לוהט, האטו התעלות את מרוצתן, ובלב פשטה עצלות. המים הראשונים שירדו מההרים והגבעות היו קרים, מהירים ומפחידים – קרים ושוקקים מכדי למשוך אליהם גוף עירום של ילד.

התספורת; או: הספָּר שנמר מלק את ראש דודו I ויליאם סארויאן (1981-1908)

מיס גאמה, מורתנו, אמרה שאני זקוק לתספורת, אמא שלי אמרה שאני זקוק לתספורת, אחי קְריקוֹר אמר שאני זקוק לתספורת: כולם רצו שאסתפר. הראש שלי היה גדול מדי בשביל אנשים. יותר מדי שֹער שחור, אמרו אנשים. כל אחד שאל: "מתי כבר תסתפר?" היה בעירנו איש-עסקים מגודל בשם הנטינגטון, שהיה רגיל לקנות ממני עיתון-ערב כל יום. האיש שקל מאה ועשרה ק"ג, היו לו שתי מכוניות קאדילק, שש מאות אקרים אדמה ויותר ממיליון דולר בבנק "ואלי"; וגם ראש קטן בלי שֹער, ממש בקָצה של האיש, במקום שכולם יכלו לראות. הוא הכריח פועלי מסילה לבוא מרחק גדול מחוץ לעיר לראות את הראש שלי. "עם מזג אוויר טוב ובריאוּת, יש שֹער על הראש," נהג להגיד. מיס גאמה לא אהבה את הגודל של הראש שלי. "אני לא מציינת שמות," אמרה יום אחד, "אבל אם בחור מסוים …

זמרי המקהלה הפרסביטריאנית I ויליאם סארויאן (1981-1908)

אחד משפע הדברים המשונים והמשעשעים בארצנו הוא הקלות שבה האזרחים הטובים שלנו עוברים מדת לחברתה, או משום דת מסוימת – לכל דת המזדמנת להם באקראי, בלי שירגישו הרגשת רווח או הפסד מיוחדת, והם ממשיכים, איכשהו, להיות תמימים וישרי-דרך כמקודם.

אני, למשל, נולדתי כמין קתולי, למרות שלא נטבלתי עד שמלאו לי שלוש-עשרה. עובדה זאת, זכור לי יפה, הרגיזה את הכומר והביאה אותו לשאול את הורי, השתגעתם? והם ענו, לא היינו כאן.

פרווה I סאקי (ה"י מונרו) (1916-1870)

"את נראית מודאגת, יקירתי," אמרה אלינור.

"אני מודאגת," הודתה סוזן; "לא בדיוק מודאגת, אבל חוששת. את מבינה, יום ההולדת שלי חל בשבוע הבא – "

"בת-מזל שכמוך," קטעה אותה אלינור, "שלי רק בסוף מרס."

"תקשיבי, בֶּרְטרָם נייט הזקן מגיע עכשיו לאנגליה מארגנטינה. הוא מין דודן רחוק של אמא שלי, ועשיר כל כך  שדאגנו תמיד שהקשר הזה לא ייעלם ככה סתם. גם אם לא פוגשים אותו או שומעים ממנו במשך שנים, הוא נשאר הדודן בֶּרְטרָם כשהוא בכל זאת מופיע. לא שהייתה לנו פעם תועלת ממשית ממנו, אבל אתמול צץ נושא היום הולדת שלי והוא ביקש שאודיע לו איזה מתנה אני רוצה."

"עכשיו אני מבינה את החששות," זרקה לה אלינור.

זיכרון של חג-מולד I טרומן קפוטה (1984-1924)

דַמיינו בוקר בשלהי נובמבר. עלייתו של בוקר חורפי לפני יותר מעשרים שנה. שוו לכם מטבח של בית ישן, בית רוחבי בעיירה כפרית. תנור-בישול שחור ענקי הוא הרהיט העיקרי, אבל יש גם שולחן גדול עגול, ואח עם שני כיסאות-נדנדה מוצבים לפניה. בדיוק היום פצחה האח בשאגתה העונתית.

אישה בשער לבן גזוז עומדת ליד חלון המטבח. היא נועלת נעלי ספורט ולובשת סוודר אפור חסר-צורה על שמלת כותנה קיצית. היא קטנה וקופצנית כמו תרנגולת-בית, אך בעטיה של מחלת-ילדות ממושכת כתפיה מגובננות באופן מכמיר לב. פניה מושכות- עין – דומות במקצת לפניו של לינקולן, גרומות כמוהן, ומנומרות בהרות משמש ומרוח; אך גם ענוגות, עצמותיהן דקות, ועיניה בגון דובדבן וביישניות. "שככה יהיה לי טוב," היא מצטעקת, נשימתה מצעפת את זגוגית החלון, "הגיע מזג-האוויר לעוגת-פֵּרות [fruit-cake – עוגת פֵּרות מיובשים]."

מתנת האמגושים I או. הנרי (1910-1862)

דולר ושמונים ושבעה סנטים. זה הכול. ומִזה שישים סנטים במטבעות של פני. חיסכון של פני או שניים בכל פעם אחרי לחץ כבד על החנווני והירקן והקצב עד שלחיִיך בוערות מאשמת הקמצנות שמתרמזת עליִך בלי מילים מהמיקוח הצייקני. שלוש פעמים ספרה אותם דֶלה. דולר ושמונים ושבעה סנטים. וחג המולד חל מחר.

מובן שלא נשאר מה לעשות אלא לצנוח על הספה הקטנה המרופטת וליילל. ודֶלה נהגה בדיוק כך. מה שמביא לידי הרהור מוסרני כי החיים הם יבבות, משיכות-אף וחיוכים, בעיקר משיכות-אף.

בעוד גברת-הבית נרגעת ועוברת מן השלב הראשון [יבבות] לשני [משיכות-אף], הֲעיפו אתם מבט בבית. דירה מרוהטת בשמונה דולרים לשבוע. לא מוזנחת במידה מופלגת, ובהחלט עשויה לצוד את עינם של חסרי-בית ושל המפלג לחסרי-בית.

לשתות אתךָ קולה I פרנק או'הרה (1966-1926)

  (לשתות אתךָ קולה) זה הרבה יותר כֵּיף מלנסוע לסן סבאסטיאן, אירוּן, הֶנדיי, בּיאריץ, בּאיוֹן, או להקיא את הנשמה ברחוב טראבסרה דה גראסיה בברצלונה גם בגלל שבחולצה הכתומה הזאת אתה נראה כמו גרסה איכותית ושמחה יותר של סבסטיאן הקדוש גם בגלל האהבה שלי אליך, גם בגלל האהבה שלך ליוגורט גם בגלל הצבעונים הכתומים הבוהקים סְביב הלִבנים גם בגלל הסודיות שהחיוכים שלנו לובשים בנוכחות אנשים או פסלים קשה להאמין כשאני אתך שיכול להתקיים משהו כל כך דומם כל כך חגיגי כל כך נחרץ עד זרא כמו פסלים כשממש מולם באור החמים של ניו-יורק בשעה 4 אנחנו נסחפים קדימה ואחורה בין האחד לשני כמו עץ שנושם מבעד למשקפיים שלו ותערוכת הדיוקנאות נראית כאילו אין בה בכלל פרצופים, רק צבע אתה פתאום שואל את עצמך למה לכל הרוחות מישהו צייר אותם אני מסתכל …