על המדרכה, בחזית "סיינט מֶרי כוכב-הים", בבוקר יום ראשון בראשית יוני 1937, כשמָרי הייתה בת שבע-עשרה, אמר ווֹלטר הארטְנֶט: "מה לא בסדר עם העין שלך?" האימהות שלהם, בארנקים על הזרוע ובכובעים, שוחחו ביניהן. אור-שמש התנצנץ משמשות קדמיות שחורות של מכוניות, מפָּגוֹשים של פח, מארנקי נשים בקהל היוצא מן הכנסייה. גם מווֹלטר, כשנשאה את פניה אליו: משערו הכהה, מהפנים הלבנות ההן, מהעיניים האפורות, חצי-שקופות בשמש. "שום דבר," אמרה. "היא פשוט נדפקת לי לפעמים. כשהשמש חזקה." "שלא תרשי לה," אמר. "זה עושה לך את כל הפנים מוזרות." בשובה הביתה, במראה הקטנטונת מעל לכיור בחדר-האמבטיה הצר, היא ראתה: איך העין הימינית, כשהיא מצטמצמת מאוד, מושכת את זווית פיה וגורמת לה שתיראה כמו איזה פרחח עם גושיש של מסטיק בלחי; איך המשקפיים שלה, כמו תחתיות עבות של בקבוק, נשארים יציבים על האף, למרות העיוותים …
הימים הקצרים החשוכים הללו I אליס מק'דֶרמוֹט (נ' 1953)
ה-3 בפברואר היה יום חשוך וטחוב: זרזיף קר כל הבוקר ושמי-פלדה אפורים, נמוכים אחר-הצהריים. בשעה ארבע דיבר ג'ים על לבה של אשתו אֶני שתצא לקניות לפני שיורדת חשכה גמורה. הוא סגר את הדלת אחריה בהינף רך. שערו הקליש וחסר לו ניב בצד ימין של הלסת, ואף על פי כן הוא היה גבר נאה, ובגיל שלושים ושתיים היה אפשר לחשוב עליו שהוא בן עשרים. גבינים עבותים ועיניים מובלעות-עמוק כהות-ריסים עצרו את נשימתן של נשים מאז היה בן שש-עשרה. גם אם יתקרח ושיניו ינשרו, תעמוד לו מן הסתם זכותן של עיניו עד זקנה ושיבה.