העובדה שהוא קבור לא נראתה להנרי ארמסטרונג הוכחה לכך שהוא מת: מתמיד היה אחד שקשה לשכנעו. שהוא אכן קבור – עדות חושיו אילצה אותו להודות בכך. תנוחתו – שרוע על גבו כשידיו משוכלות על בטנו וקשורות בדבר-מה שהוא קרע בלי קושי בלי לשנות את המצב לטובתו – הכליאה הקפדנית של כל גופו, העלטה השחורה והשקט העמוק, העמידו גוף ראיות שלא ניתן היה להפריכו והוא קיבל אותו עליו ללא התנגדות קטנונית.
נהרג ברסאקה I אמברוז בירס (1914-1842)
החייל הכי טוב במטה שלנו היה לוּטננט הרמן בְּרֵייל, אחד משני השלישים האישיים. אינני זוכר מהיכן שלף אותו הגנרל; מחטיבה כלשהי באוהיו, כמדומני. איש מאתנו לא הכירוֹ קודם, והיה מוזר לוּ הכרנו אותו, כי לא היו בינינו גם שניים שבאו מאותה המדינה, גם לא ממדינות שכנות. הגנרל חשב כנראה כי כהונה במטה שלו היא דרג-כבוד שיש להעניק רק אחרי מחשבה זהירה כדי לא לעורר קְנאוֹת בין מחלקה למחלקה ולא לסכן את האחדות בחבל-ארץ זה. הוא גם סירב לבחור קצינים מבין פיקודיו, אלא, בעזרת איזו להטוטנות של אגף המפקדה, גייס אותם מגדודים אחרים. בנסיבות אלה, לולא היו הישגיו הצבאיים של אדם מרעישים במיוחד, לא היו מגיעים לאוזני משפחתו וחברי נעוריו; ו"שופרות התהילה" היו ממילא מעט ניחרים מריבוי פטפטת.
לוּטננט בְּרֵייל התנשא לגובה שישה רגל ויותר ואבריו היו מתואמים להפליא. היו לו אותו שער בהיר ועיניים כחולות-אפורות שאנשים כה מחוננים מקשרים על פי רוב עם אומץ ממדרגה ראשונה. כיוון שהסתובב בדרך כלל במדי שרד, במיוחד במהלך פעילות צבאית כשרוב הקצינים הסתפקו בלבוש פחות נוצץ, העמיד דמות מאוד מרשימה ובולטת. יתר על כן, היו לו גינונים של ג'נטלמן, חשיבה של מלומד ולב של אריה. הוא היה כבן שלושים.
החלון החסום I אמברוז בירס (1914-1842)
ב-1830, מיילים ספורים בלבד ממה שהוא היום המטרופולין של סינסינטי, השתרע יער עצום וכמעט רָציף. את האזור כולו יישבו בדלילות אנשים מן הסְפר – נשמות חסרות-מנוח שעד שחצבו בתים ראויים למגורים מן הישימון והגיעו לדרגת שגשוג (שהיום היינו מכנים דָלוּת), והנה המריץ אותם איזה דחף מסתורי בטבעם לקום ולזנוח הכול ולזוז הלאה משם, מערבה, ולהיתקל בסכנות חדשות ובמחסור במאמציהם לשוב ולהשיג את הנוֹחוּיוֹת הזעומות שעזבו מרצונם. עתה כבר נטשו רבים את האזור לטובת התנחלויות רחוקות יותר, אך בין אלה שנשארו היה אחד מהמתיישבים הראשונים. האיש גר לבדו בבית של בולי-עץ מוקף מכל עבר ביער הגדול, ובקדרותו ובשתיקתו נראה כחלק מאותו יער, כי מעולם לא ראוהו מחייך או אומר מילה מיותרת. את צרכיו הפשוטים סיפק על ידי מכירה או סחר-חליפין בעורות של חיות בר בעיר-הנהר, שכן לא גידל דבר על האדמה, שבשעת הצורך היה יכול להכריז עליה כעל רכושו בתוקף חזקה רצופה. ועם זאת ניכרו עתה סימנים של "שיפור" – אקרים אחדים בקרבת הבית בּוֹראוּ פעם, וגדמי העצים המרקיבים היו מוסתרים למחצה בצמחייה חדשה שעמלה לתקן את החורבן שהמיט הגרזן. מסתבר כי התלהבותו של האיש מעבודת-האדמה התפרנסה משלהבת-אכזב, שדעכה בגחלים של חרטה.
לבֵית בולי-העץ הקטן, ולו ארובה של מקלות וגג של קורות עקומות מחוזק במוטות שתי-וערב ומילוי של טיט, הייתה דלת אחת, ומולה בדיוק – חלון. החלון היו חסום בקרשים – איש לא זכר זמנים שבהם היה גלוי. ואיש לא ידע מדוע סגרו אותו כך; ודאי לא משום סלידתו של הדייר מאור ואוויר, כי בפעמים הנדירות שצייד נקלע לנקודה נידחת זאת, היה רואה את הפָּרוּש מתחמם בפתח ביתו, בפעמים שהשמים סיפקו אור-שמש די צורכו. לדעתי, רק לקומץ אנשים שעודם חיים נודע אי-פעם סודו של החלון ההוא. אני, כפי שעוד תראו, אחד מאלה.