פיטר מורטון ניעור בחלחלה משנתו אל מול אור ראשון. גשם נקש בחלון. היה ה-5 בינואר. הוא הביט מעבר לשולחן (עמד עליו נר-לילה שנזל והתמוסס לשלולית) אל המיטה השנייה. פרנסיס מורטון ישן עדיין, ופיטר חזר ונשכב בעוד עיניו תלויות באחיו. שעשע אותו לדמות שהוא צופה בו-עצמו – אותו שֹער, אותן עיניים, אותן שפתיים, אותו קו של לחי. אך המחשבה פג טעמה, והתודעה חזרה אל העובדה שהעניקה חשיבות ליום הזה מכלל הימים. היה ה-5 בינואר. הוא התקשה להאמין שכבר חלפה שנה מאז שמרת הֵן-פָלקוֹן ערכה את מסיבת הילדים האחרונה.
פרנסיס הסתובב פתאום ושכב על גבו והטיל זרוע על פניו ובכך חסם את פיו. לבו של פיטר החיש את פעימותיו, הפעם לא מהנאה, אלא מאי-שקט. הוא התיישב וקרא אל מעבר לשולחן "תקום כבר". כתפיו של פרנסיס הרעידו והוא זקף באוויר אגרוף קפוץ, אך עיניו נשארו עצומות. לפיטר נדמה שהחדר החשיך פתאום, כאילו ציפור גדולה עטה. הוא קרא שנית: "תקום כבר", ושוב היו אור כסוף ונגיעות של גשם בחלונות.
פרנסיס שפשף את עיניו. "קראת לי?" שאל.
"חלמת חלום רע", אמר פיטר. ניסיון העבר לימד אותו איך תודעותיהם משקפות זו את זו. אך הוא היה קשיש יותר, בכמה דקות, ותוספת קצרה זו של פסק-אור, בעוד אחיו נאבק בכאב ובחשכה, העניקה לו ביטחון עצמי ויצר-הגנה על אחיו שפחד מדברים רבים כל כך.