I
בחוץ היה לילה קר ורטוב, אך בטרקלין הקטן של חווילת לָבּוּרנוּם הוגפו התריסים ואש האח בערה בנוגה בהיר. אב ובנו שיחקו שחמט. דרכי המשחק של האב, שכללו מהלכים נועזים, העמידו את המלך שלו בסכנות גדולות מיותרות, שחילצו הערה אף מפי הישישה לבנת-השער שסרגה בשלווה ליד האח.
"תקשיב לרוח", אמר אדון וייט; אחרי שהתבררה לו במאוחר טעות גורלית במשחק, השתוקק עתה, בדרכי נועם, להעלים אותה מבנו.
"אני מקשיב", השיב הבן בהבעת קדרות, סקר את לוח המשחק, פשט ידו וקבע "שָח".
"קשה להאמין שהוא יגיע הערב", אמר אביו, ידו השתהתה מעל הלוח.
"מָט", נענה לו הבן.
"זה החיסרון הכי גדול של מגורים במקום כל כך נידח", הרעים אדון וייט באלימות פתאומית בלתי צפויה. "מכל המקומות הנתעבים, המרופשים, הנידחים שבעולם זה הגרוע ביותר. פאת' היא מדמנה והכביש הוא מבול. אני לא יודע מה אנשים חושבים להם. אני מתאר לעצמי כי בגלל שרק שני בתים הושכרו ברחוב, הם חושבים שאין לזה חשיבות".