מבעד לדמדומי ספטמבר השותתים דם, אחריתם המרה של שישים ושניים ימים ללא גשם, היא פשטה כשרפה בשדה קוצים: השמועה, הידיעה, מה שזה לא היה. משהו על מיס מיני קוּפֶּר וכושי. תקף אותה, העליב אותה, הפחיד אותה: אף אחד מאלה שנקבצו בשבת בערב במספּרה – שמאוורר תקרה הסתב שם, בלי שירענן אותו, את האוויר הנפסד, מְשלח חזרה לעברם את הבל פיהם המעופש וריח גופם במפחים רצופים מעופשים של תחליב ומשחה לשׂער – אף אחד מאלה לא ידע מה בדיוק קרה.
ורד לאמילי I ויליאם פוקנר (1962-1897)
כשמיס אמילי גרירסון הלכה לעולמה, הגיעה כל העיר ללוויה: הגברים מתוך מעין חיבה מהולה בכבוד לאנדרטה שקרסה, הנשים בעיקר מתוך סקרנות לראות את פנים ביתה, שחוץ ממשרת זקן – צירוף של גנן וטבח – איש לא ראה אותו לפחות עשר שנים.
היה זה בית עץ גדול וכמעט מרובע, פעם לבן, שהיה מעוטר בכיפות וצריחים וגזוזטראות עם דגמים שבלוליים בסגנון הקליל והדחוס של שנות השבעים, ועמד בְּמה שהיה אצלנו פעם הרחוב הנחשב ביותר. אך מוסכים ומנפטות כותנה [מנפטה – מפעל להפקת סיבי כותנה] פלשו ומחקו אפילו את השמות המפוארים של שכונה זאת. נותר רק ביתה של מיס אמילי, זוקף את קלקולו העיקש הקוקטי מעל עגלות הכותנה ומשאבות הבנזין – מפגע לעין בין מִפגעים. ועתה עמדה מיס אמילי להצטרף אל נציגי אותם שמות מפוארים במקום מנוחתם בבית העלמין, שארזיו מסוכסכים וטרופים, בין קברותיהם של חיילי הקונפדרציה והאיחוד [הצדדים במלחמת האזרחים של אמריקה], מהם אלמונים, מהם רמי-דרגה, שנפלו כולם בקרב על ג'פרסון.