תרגומי פרוזה ושירה
"לסיסי מילר," גילברט קלָנדוֹן שלף את סיכת הפנינים מתוך ערב-רב של טבעות וסיכות-נוי על שולחן קטן בטרקלין של אשתו וקרא את ההקדשה: "לסיסי מילר, באהבה."
התאים לאנג'לה לזכור אפילו את סיסי מילר, מזכירתה. אך מוזר, הרהר גילברט קלָנדוֹן שוב, שהשאירה אחריה כל דבר ודבר בסדר מופתי – מתנה קטנה מסוימת לכל אחד מידידיה. כאילו חזתה את מותה. עם זאת, בריאותה הייתה ללא דופי כשיצאה מן הבית אותו בוקר, לפני שישה שבועות; כשירדה מהמדרכה בפיקדילי והמכונית הרגה אותה.
החשד הרציני הראשון שמשהו איננו כשורה ניעור במייבל כשהסירה את מעילה ומרת בארנט, בעת שהושיטה לה את הראי ונגעה במברשות ובכך העירה את תשומת לבה, אולי במודגש מדי, לכל הכלים לסידור ולשיפור התסרוקת, עור-הפנים, הבגדים, שהיו מונחים על שולחן-התשפורת עוד אישרה אותו (שזה לא בסדר, לא לגמרי בסדר) – התחזק בה כשעלתה במדרגות, ועט עליה במלוא הוודאות כשבירכה לשלום את קלריסה דאלוויי, ומייבל פנתה אז ישר לקצהו הרחוק של החדר, לפינה לא-מוארת, היכן שמראָה הייתה תלויה, והביטה. לא! זה לא בסדר. ומיד העליבוּת שתמיד ניסתה להסתיר, חוסר-הסיפוק העמוק – ההרגשה שהייתה לה מאז שהייתה ילדה שהיא פחותה מאחרים – הסתערו עליה ללא רחם, באכזריות, בעזות שלא הייתה מסוגלת להדוף, כמו שדווקא הצליחה להדוף כשניעורה בלילה בביתה על ידי קריאה בבּוֹרוֹ או בסקוט; כי אוי, הגברים האלה, אוי, הנשים האלה, כולם חושבים "מה זה הדבר שמייבל לובשת? כמה נורא היא נראית! איזה שמלה חדשה איומה!" – עפעפיהם רוטטים כשהם מתקרבים ואז נעצמים בחוזקה. מה שדיכא אותה הוא אי-התאמתה המחרידה; פחדנותה; דמהּ הנחות המהול. ומיד החדר כולו, ששעות על שעות תכננה עם התופרת הקטנה איך דברים יתגלגלו בו, נראה נקלה, דוחה; והטרקלין שלה עצמה כה בלוי, והיא עצמה, היוצאת לבלות, מנופחת מגאוות-הבל כשנגעה במכתבים על שולחן הפרוזדור ואמרה ברברבנות: "כמה משעמם" – כל זה נראה עכשיו מטופש לאין-הביע, עלוב וקרתני. כל זה נהרס לגמרי, נחשף בקלונו, התפוצץ ברגע שנכנסה אל טרקלינה של מרת דאלוויי.
אסור לאנשים להשאיר מראות תלויות בחדריהם לא פחות משאסור להם להשאיר פנקסי המחאות פתוחים או מכתבים המתוודים על פשע נתעב. באותן שעות אחר-הצהריים של קיץ לא יכולת לא להציץ במראָה הארוכה שהייתה תלויה בפרוזדור. כך אִינה המקרה. מעִמקי הספה בטרקלין ראית במראָה האיטלקית לא רק את בבואתו של השולחן עם טבלת השיש; גם כברת גן הלאה משם. יכולת לראות שביל מדושא ארוך מוביל בין גָדות של פרחים גבוהים עד המקום שבו מסגרת הזהב חתכה בו והורידה פינה.
הבית היה ריק, ובתור האדם היחיד בטרקלין הרגשת כאחד מאותם חובבי טבע, שמכוסֵי עשב ועלים הם שוכבים ובולשים אחר החיות הביישניות ביותר המסתובבות להן באין מפריע – גיריות, לוטרות, שלדגים – כשהם עצמם אינם נראים. אותו אחר-הצהריים היה החדר מלא יצורים ביישניים כאלה, מלא אורות וצללים, וילונות תופחים, ניצנים נושרים – דבר שאינו קורה, כך נדמה, כשמישהו צופה בנעשה. החדר הכפרי, השקט והישן, ובו שטיחים, קמיני אבן, כונניות ספרים וארונות לכה באדום וזהב, היה מלא יצורים ליליים כאלה. הם טפפו פנימה על בהונותיהם בצעד רך, בזנבות פרושים, ניקרו כביכול את דרכם, כאילו היו עגורים או להקות הדוּרות של פלמינגו, שצבעם הוורוד דהָה וזנבותיהם מצועפים כסף. והיו גם סומָקים והתקדרויות עמומים, כאילו דיונון הציף לפתע את האוויר בסגול. וכמו לבֵּן אנוש היו לחדר תשוקות וכעסים משלו ופרצי-זעם וקנאות ועיצבונות ששטפו אותו והעיבו עליו. דבר לא נשאר כשהיה יותר משתי שניות.