אחרי הלוויה I טסה הדלי (נ' 1956)

אחרי הלוויה, שתי הילדות, האחת בת תשע והשנייה בת שבע, ליוו את אמא שלהן מוכת-היגון הביתה. מן הסתם היו גם הן מוכות-יגון, אבל, עם זאת, הן לא הכירו את אביהן היטב ולא אהבו אותו נורא. הוא היה טייס בחברת תעופה, והן העדיפו שיהיה הרחק בעבודה; כילדות פקוחות-עין, הן קלטו רמיזות שגם הוא העדיף להיות הרחק בעבודה. זה היה בשנות השבעים של המאה העשרים, כשטיסה עדיין נחשבה למשהו נוצץ. חוצה היה את האוקיינוס במטוסי 747 מטעם "תאגיד התעופה הבריטי מעבר לים" ((B.O.A.C. עד שמת בהתקף לב – למרבה המזל לא במהלך טיסה, אלא על הקרקע, באופן פרוזאי, בזמן ארוחת בוקר בחדרו במלון ניו-יורקי.

השנייה I טסה הדלי (נ' 1956)

כשמלאו להֶלוֹאיז שתים-עשרה, ב-1986, נהרג אביה בתאונת דרכים. אבל הסיפור מעט מורכב יותר. אף ששהה לכאורה בגרמניה, בכנס  בסוציולוגיה, אירעה התאונה בצרפת, ואתו במכונית היו שתי בחורות צעירות. האחת הייתה המאהבת שלו, כפי שהסתבר בימים ובשבועות שתכפו לתאונה, והשנייה – חברתה של המאהבת. הוא אפילו לא נרשם לכנס. זה לא מוזר, שאלה אמהּ של הֶלוֹאיז זמן רב לאחר מכן, בקולה החורקני, המופתע, קול מעט אירוני, כמתוך סקרנות גרידא, שזוג היונים  לקח אתו חברה למפגש-הדודים בפריז? גם המאהבת נהרגה; חברתה נפצעה קשה. אמהּ של הֶלוֹאיז, אֶנג'י, גילתה חלק מזה, כשנחפזה אל מיטת-חוליו של בעלה בבית-חולים בצרפת. עוד ימים אחדים אחרי התאונה הוא המשיך לחיות, אך בלי שהכרתו שבה אליו.

הקינה של דידו I טֶסָה הָדְלי (נ' 1956)

לינט ברחוב אוקספורד, מקום טיפשי להיות בו בכל זמן שהוא, במיוחד בחמש אחר-הצהריים בחורף. טעות שלה. אחרי העבודה נכנסה ל"ג'ון לואיס" לקנות כמה דברים שדרושים לה, ואז מדדה כמה בגדים, בלי שהתכוונה מראש, ועכשיו היא תקועה בקהל של קונים ועובדים, רותחת מכעס, מדשדשת בחצאי-צעד, מנתבת דרכה אל הכניסה לתחתית. כל האנשים סביב היו חסרי-צורה, מכורבלים במעילי פוך עם ברדס. גשם שלגי הצליף בפרצופיהם – אף אחד לא הרים עיניים אל תאורת-הרחוב של חג-המולד. לינט שמעה מישהו אומר כי אחת החנויות מפיחה שלג מלאכותי אל הרחוב, והמחשבה על שלג אמיתי הפכה גם היא למשהו דוחה. לינט הייתה תמירה, מודאגת, מקורית, בסוף שנות השלושים שלה, עורה שחום ומנומש; שערה מעל אוזניה היה מגולח, והשאר, צבוע ורוד וברונזה, היה אסוף על קודקודה בצנפה מרהיבה דמוית קן, שנְתזים רכים של גשם שלגי התעופפו ונמסו אל תוכה. עטופה הייתה צעיף טארטן אדום ומעיל צמר שמצאה בחנות-צדקה – ורוד עז עם צווארון-רדיד גדול – והאמינה שהיא בזה לסוג הבגדים שאדם קונה בחנויות כל-בו כמו "ג'ון לואיס". השפיל אותה להיות חלק מהתור הזה, מסומנת לגנאי בשקית הפלסטיק, לא פחות מטופשת מכל אחד אחר.

ברוקד של משי I טֶסָה הָדְלי (נ' 1956)

אֶן גַלָגֶר האזינה לרדיו, עוסקת בגזירתו של מקטורן קופסתי-למראה עם שרוולי שלושת-רבעי מאריג צמר סגול-בהיר עם נתזים כחולים. את הדגם עיצבה בעצמה – הייתה גם חצאית תואמת עד הברך בגזרת עיפרון – ואת גזרות-הנייר הצמידה כעת בסיכות לאריג, ארגנה אותן וחזרה וארגנה כמו חתיכות של תַצרף כדי לא לבזבז בד.  המספריים נגסו בבד בפסקנות, רוטנים כנגד משטח העץ של השולחן, והבד נסוג בקלות לצדדים מפני הלהבים. המספריים היו קודש לתפירה וקטלניים, ואסורים בשימוש בכל דבר שעלול להקהותם. לבית-המלאכה לתפירה שכרו אֶן וחברתה קיט סיטוֹן את מרתפו האחורי של בית גדול באזור-המגורים של בריסטול; והיות שהבית היה בנוי על גבעה, נשקפו חדרי המרתף אל גן, ואור-שמש נפל מבעד לחלונות הצרפתיים על שולחן-העבודה של אן בבהרות מפזזות.