מוזיקה לזיקיות ן טרומן קפוטה (1984-1924)

  היא גבוהה ודקה, אולי בת שבעים, כסופת-שער, מטופחת, לא שחורה לא לבנה, זהובה בהירה, כמו צבע של רוּם. היא אריסטוקרטית ממרטיניק  שמתגוררת בפוֹר-דה-פרנס, אבל יש לה גם דירה בפריז. אנחנו יושבים בגזוזטרת ביתה, בית הדור, אוורירי, שנראה כעשוי תחרים של עץ: מזכיר לי בתים מסוימים בניו-אורלינס. אנחנו שותים תה-מנטה עם קרח, מתובל בקצת אבסינת. שלוש זיקיות נחפזות זו אחר זו במרוצה בגזוזטרה; אחת נעצרת לרגלי מאדאם, יורה את לשונה המפוצלת, ומאדאם מעירה: "זיקיות. כאלה יצורים מיוחדים. האופן שבו הן משנות את הצבעים שלהן. אדום. צהוב. לָיים. ורוד. סגלגל. ואתה יודע שזיקיות אוהבות מאוד מוזיקה?" היא בוחנת אותי בעיניה השחורות היפות. "היית מאמין?" במהלך אחר-הצהריים סיפרה לי הרבה דברים מוזרים. איך בלילה הגן שלה מתמלא עשי-לילה עצומים. סיפרה שהנהג שלה, דמות אומרת-כבוד, שהסיע אותי אל ביתה, הוא רוצח-נשים ברעל שנמלט מאי-השדים. …

זיכרון של חג-מולד I טרומן קפוטה (1984-1924)

דַמיינו בוקר בשלהי נובמבר. עלייתו של בוקר חורפי לפני יותר מעשרים שנה. שוו לכם מטבח של בית ישן, בית רוחבי בעיירה כפרית. תנור-בישול שחור ענקי הוא הרהיט העיקרי, אבל יש גם שולחן גדול עגול, ואח עם שני כיסאות-נדנדה מוצבים לפניה. בדיוק היום פצחה האח בשאגתה העונתית.

אישה בשער לבן גזוז עומדת ליד חלון המטבח. היא נועלת נעלי ספורט ולובשת סוודר אפור חסר-צורה על שמלת כותנה קיצית. היא קטנה וקופצנית כמו תרנגולת-בית, אך בעטיה של מחלת-ילדות ממושכת כתפיה מגובננות באופן מכמיר לב. פניה מושכות- עין – דומות במקצת לפניו של לינקולן, גרומות כמוהן, ומנומרות בהרות משמש ומרוח; אך גם ענוגות, עצמותיהן דקות, ועיניה בגון דובדבן וביישניות. "שככה יהיה לי טוב," היא מצטעקת, נשימתה מצעפת את זגוגית החלון, "הגיע מזג-האוויר לעוגת-פֵּרות [fruit-cake – עוגת פֵּרות מיובשים]."