לעולם לא אבין למה זה טרחה לואיז סביבי, מדוע השקיעה בי זמן או עניין. לאהוב לא אהבה אותי, וידעתי כי מאחורי גבי לא החמיצה הזדמנות לדבר בגנותי. מחמת אנינות-יתר לא דיברה דברים מפורשים, אך בעזרת רמז מלווה אנחה ומחווה קטנה בידיה היפות הצליחה להבהיר את כוונתה. אמת, היכרנו זה את זו היכרות כמעט אינטימית עשרים וחמש שנים, ועם זאת היה לי קשה להאמין כי עובדה זו נחשבה הרבה בעיניה. היא חשבה עלי שאני ברוטלי, ציני וולגרי. לפלא היה בעיני שלא הניחה לי לנפשי. כלל וכלל לא; למען האמת לא חדלה להזמין אותי לסעוד אתה בצהריים או בערב, ופעם-פעמיים בשנה הייתה מבקשת כי אבוא לשהות בסוף השבוע במעונה שמחוץ לעיר. אולי ידעה כי אני היחיד שמכיר את הפרצוף שמאחורי המסכה וקיוותה כי במוקדם או במאוחר אבוא גם אני לכלל הכרה כי …
ידיד בשעת צרה I סומרסט מוהם (1965-1874)
כבר שלושים שנה אני מנסה לתהות על קנקנם של רֵעַי בני-האדם. אינני יודע עליהם הרבה. כשלעצמי, הייתי מהסס להעסיק משרת לפי מראה פניו, ועם זאת, על פי רוב אנחנו שופטים אדם לפי פניו. אנחנו מסיקים מסקנות לפי צורת הלסת, לפי הבעת העיניים, לפי מתווה הפה. האם סכום הפעמים שצדקנו גדול יותר ממספר הטעויות? תמהני. הסיבה שרומנים ומחזות לא פעם אינם נאמנים למציאות היא כי המחברים צרים את הדמויות, אולי בעל כורחם, בתבנית אחידה. הם אינם מרשים לעצמם לעצב אותן כישות רצופת-סתירות כי אז הן תהיינה בלתי-מובנות; ועם זאת, רובנו אנשים רבי-סתירות, כל אחד מאתנו אינו אלא אוסף אקראי של תכונות לא-עקיבות.
הנמלה והצרצר I סומרסט מוהם (1965-1874)
כשהייתי ילד קטן הכריחו אותי ללמוד בעל-פה משלים אחדים מאת לה-פונטיין והסבירו לי היטב את מוסר-ההשכל של כל אחד ואחד. בין אלה ששיננתי היה משל הנמלה והצרצר, שהתחכם לחקוק בתודעתו של הנוער את הלקח המועיל כי בעולם לא-מושלם חריצות משתלמת ועל קלות-דעת נענשים.
המשורר I סומרסט מוהם (1965-1874)
אינני מתעניין במיוחד בידוענים ותמיד התקשיתי להבין את תשוקתם של רבים וטובים להחליף לחיצת יד עם שועי-עולם. כשמציעים לי להיפגש עם אדם שעולה על אחרים בדרגתו או בהישגיו, אני מחפש תירוץ מנומס להתחמק מהכבוד הזה, וכשחברִי דייגו טוֹרֶה הציע שיצייד אותי במכתב המלצה לסנטה אנה, סירבתי. אך לשם שינוי, התירוץ שהבאתי הפעם היה כֵּן. סנטה אנה היה לא רק משורר גדול, אלא דמות רומנטית, ויש לשער כי היה משעשע אותי לזהות בישיש סנטה אנה את מי שהרפתקאותיו (לפחות בספרד) היו לאגדה. אך ידעתי שהוא זקן וחולה והאמנתי כי לפגוש איש זר ונכרי יהיה בשבילו רק מטרד. קליסטו דה סנטה אנה היה הנצר האחרון ל"אסכולת המופת". בעולם שסלד מבּיירוניזם, הוא ניהל חיים בּיירוניים, ואת קורותיו רצופות הסכנות תיאר בשורה של פואמות שעשו לו שם גדול אצל בני דורו. קשה לי היום לשפוט את ערכן כי קראתי אותן לראשונה בגיל עשרים ושלוש ואז הן הלהיבו אותי מאוד. הייתה בהן תשוקה, היו יהירות הרואית וחיוניות ססגונית שכבשו אותי בסערה, ועד היום שורות השיר המצלצלות והמקצבים שאינם מרפים מעורבבים לגמרי עם הזיכרונות המקסימים מתקופת בחרותי.
הבריחה I סומרסט מוהם (1965-1874)
תמיד הייתי סבור כי אם אישה גמרה אומר להתחתן עם גבר, דבר לא יציל אותו. רק פעם בחיי היכרתי גבר שהצליח להינצל בנסיבות הללו. שמו היה רוג'ר צ'רינג. כבר לא היה צעיר כשהתאהב ברות בּארלוֹ, וניסיון חיים עשיר לימד אותו לעמוד על המשמר. אלא שרות בּארלוֹ התברכה בסגולה שהפכה את רוב הגברים לחסרי-הגנה – סגולת הפאתוס. רות בּארלוֹ כבר התאלמנה פעמיים. היו לה עיניים כהות נפלאות, שהשכילו לפרוט על מיתרי הלב מכל עיניים שראיתי מעודי. תמיד נדמה היה כי עוד רגע יתמלאו דמעות, והרגשתָ כי סִבלהּ הוא דבר-מה שלא תוכל לעמוד בו. בחור חזק כמו רוג'ר צ'רינג, משופע בכסף, מן הסתם אמר בלבו: אני חייב לחצוץ בין סבלות-החיים לבין ברייה קטנה וחסרת-ישע זו. מרת בּארלוֹ הייתה מאותם חסרי-מזל ששום-דבר בחייהם אינו מתנהל כשורה. אם התחתנה, בעלה היכה אותה; סוכן בורסה שהעסיקה רימה אותה; מבשלת ששכרה הייתה שתיינית. כשרוג'ר סיפר לי שהוא עומד לשאת אותה לאישה, איחלתי לו כל טוב. ביני לבין עצמי חשבתי אותה לטיפשה ולקשת-לב. רוג'ר הציג אותה בפני חבריו. הוא העניק לה תכשיטים יפים. הוא לקח אותה לכל מקום ומקום. חתונתם נקבעה לעתיד הנראה לעין. רוג'ר היה מאוד מרוצה מעצמו – הנה הוא עושה מעשה טוב.