ירד גשם אותו בוקר והיה עדיין חשוך מאוד. כשהגיע הילד לבית הקפה [במקור streetcar café , בית קפה בצורת קרון של חשמלית], כבר כמעט השלים את סיבוב החלוקה, ועכשיו נכנס פנימה לכוס קפה. המקום, שלא נסגר גם בלילה, היה בבעלותו של איש מריר ועוקצני – לֵאוֹ שמו. אחרי הרחוב הטחוב, הריק נדמה בית הקפה מסביר-פנים ומזהיר. לאוֹרך הדלפק היו שני חיילים ושלושה פועלים ממטוויית הכותנה, ובפינה ישב איש, מקומר כולו, אפו וחצי פניו תקועים בספל גדול של בירה. הילד חבש ברדס-עור כשל טייסים. עם כניסתו לבית הקפה התיר את רצועת הצוואר וזקף את דש-הקסדה הימיני מעל אוזנו הקטנה הוורודה. לא פעם, בעודו לוגם מן הקפה, היה מישהו פונה אליו בחביבות. אך לֵאוֹ לא הביט בו הבוקר, ואיש מהגברים לא דיבר אליו. הוא שילם והיה בדרכו אל הדלת, והנה קול קרא אליו: "ילד! היי, ילד!". הוא הסתובב, והאיש בפינה סימן לו באצבע מאונקלת והניד אליו בראשו. את פניו העלה מספל הבירה, ופתאום הוא נראה שמח מאוד. האיש היה ארוך וחיוור, אפו גדול ושערו אדמוני דהה. "היי, ילד!". הילד התקרב אליו. היה זה ילד בן שתים עשרה, נמוך לפי גילו, עם כתף אחת משוכה גבוה מן האחרת בגלל כובדו של תיק העיתונים. פניו היו פחוסות ומנומשות ועיניו היו עיני ילד עגולות. "כן, מיסטר?" האיש הניח יד אחת על כתפיו של מחלק העיתונים ואז תפס בסנטרו וסובב את פניו לאט מצד אל צד.