קטגוריה: קתרין מנספילד

במודעה נמסר כי זהו עניין זמני: חמישה ימים תהיה הפסקת-חשמל בת שעה מ-8 בערב. בסערת-השלגים האחרונה קרס כבל חשמל, והטכנאים ינצלו את מזג-האוויר המתון יותר בערבים כדי לתקן אותו. העבודה תשפיע רק על הבתים ברחוב השקט הנטוע עצים, במרחק הליכה משורת החנויות שחזיתן מרוצפת לבֵנים ומהתחנה של החשמלית, הרחוב ששוֹבָּה ושוקְמָר כבר מתגוררים שם שלוש שנים.

המשך קריאה "%s"

השבוע שלאחר מכן היה אחד העמוסים בחייהן. גם כשהלכו לישון , גופיהן הם ששכבו לפוש; ראשיהן לא נחו, המשיכו לחשוב, ללבן דברים, לתהות, להחליט, לנסות לזכור היכן…

קונסטנטיה שכבה כמו פסל, ידיה לצדי גופה, רגליה מעט חופפות זו את זו, הסדין משוך לה עד סנטרה. בוהה הייתה בתקרה.

המשך קריאה "%s"

לקהל הקטן על הרציף היה נדמה כי היא לעולם לא תזוז ממקומה. בלי-נוע, ענקית, נחה לה שם במים האפורים הקמוטים, מעליה לולאה של עשן, ובירכתיים להק עצום של שחפים צורחים, צוללים ועטים על אשפה מן המטבח. יכולת רק להבחין בזוגות קטנים צועדים בסך – זבובים קטנים פוסעים הנה והנה על גבי הצלחת שעל המפה האפורה הקמוטה. זבובים אחרים נקבצו ונהרו אל שפת הצלחת. הנה נצנוץ של לובן על הסיפון התחתון – סינרו של הטבח או אולי של חדרנית. הנה עכביש שחור קטנטן נחפז במעלה הסולם אל הגשר.

בקדמת הקהל התהלך אנה ואנה גבר בגיל העמידה, עז-פנים, לבוש למהדרין ומוגן היטב מפני הקור במעיל אפור, בצעיף-משי אפור, בכפפות עבות ובכובע לבד כהה – התהלך ואגב כך סחרר את מטרייתו הסגורה. הוא נראה  כמנהיג את הקהל הקטן שעל הרציף ובה בעת שומר עליו שלא יתפזר – משהו בין רועה לכלב-רועים.

המשך קריאה "%s"

אף כי בחוץ היה יפה להפליא – שמים כחולים זרויים זהב, ובהרות גדולות של אור כמו יין לבן מותזות על "הגנים הציבוריים" [במקור Jardins Publiques] – שמחה העלמה בריל כי החליטה להצטייד בפרווה. האוויר לא זע, אך כשפתחת את הפה הורגשה צינה קלה, כמו זו העולה מכוס מים קרים מאוד לפני שלוגמים, ומעת לעת צנח לו עלה, מאי-שם, מהשמים. העלמה בריל הרימה את ידה ונגעה בפרווה. חפץ קטן חמוד! היה נחמד להרגיש אותו שוב. אותו אחר צהריים הוציאה אותו מקופסתו, ניערה את גבישי הנפטלין, הברישה אותו היטב  ושפשפה והעירה לחיים את העיניים הקטנות העוממות. "מה קורה לנו?" אמרו העיניים הקטנות הנוגות. הו, כמה מתוק לראות אותן מזדנקות אליה שוב מן הפלומה האדומה!… אבל החוטם, עשוי מאיזה חומר שחור, לא היה יציב בכלל. בטח חטף מכה, איכשהו. לא חשוב – טבילה קטנה בשעוות-איטום שחורה בבוא הזמן – כשיהיה ממש הכרחי… נוכל קטן! כן, באמת כך הרגישה כלפיו. נוכל קטן שנושך את זנבו ממש ליד אוזנה השמאלית. כמעט שהסירה אותו מעליה והניחה בחיקה וליטפה אותו. היא הרגישה עקצוץ בידיה ובזרועותיה; כנראה מההליכה. וכשנשמה, משהו קל ועצוב – לא, לא בדיוק עצוב – משהו רך כאילו זז לה בחזה.

המשך קריאה "%s"

"נחמד לך כאן, מה?", צפצף מר וודפילד הזקן והציץ מכורסת העור הגדולה הירוקה ליד שולחן העבודה של הבוס ידידו כתינוק המציץ מעגלתו. כבר לא נשארו לו דברים להגיד, הגיע הזמן שיסתלק. אבל הוא לא רצה ללכת. מאז שפרש, מאז… השבץ, שמרו אותו אשתו ובנותיו סגור על בריח בבית כל ימות השבוע חוץ מיום שלישי. בימי שלישי, לבוש ומסורק, הרשו לו לפנים משורת הדין לבלות בסיטי יום שלם. מה הוא עושה שם – האישה והבנות לא היו מסוגלות לתאר לעצמן. כנראה מהווה מטרד לחבריו… כן, אולי. ועם זאת, נצמדים אנו להנאותינו האחרונות כמו עץ שנצמד לעליו האחרונים. ישב אפוא וודפילד הזקן, עישן סיגר והסתכל כמעט בחמדנות בבוס שחג לו בכיסאו המשרדי, מוצק, ורדרד, מבוגר ממנו בחמש שנים ועדיין במלוא אונו, עדיין ידיו על ההגה. לראות אותו עשה טוב לאנשים. בעגמה ובהתפעלות הוסיף הקול הזקן: "נחמד וחמים, שכה אחיה!".

המשך קריאה "%s"

ואחרי הכול מזג האוויר היה אידאלי. לא יכול היה להיות יום מושלם מזה למסיבת גן גם לוּ הזמינוהו. בלי רוח, חמים, שמים ללא עב-ענן. רק שהתכלת הייתה מצועפת דוֹק של זהב בהיר כאשר יקרה לעתים בראשית הקיץ. הגנן כבר ניעור עם שחר, ועתה היה מכסח את המדשאות ומגרף, עד שגבעולי-הדשא ושושנות-העלים השטוחות הכהות במקום שהיו בו קודם שתילי מרגניות נדמו כזורחים. אשר לוורדים, לא יכולת לא להרגיש כי הם מבינים שוורד הוא הפרח היחיד שעושה רושם על אנשים במסיבות גן; הפרח היחיד שכולם ודאי מכירים. מאות, כן, ממש מאות פרחו בן-לילה; השיחים הירוקים התקשתו כלפי מטה, כאילו מלאכים משמים באו אליהם לביקור. ארוחת הבוקר עוד לא הסתיימה וכבר הגיעו הפועלים להעמיד את האוהל.

"איפה את רוצה שיעמידו את האוהל, אמא?".

"ילדתי היקרה, אין טעם לשאול אותי. השנה מנוי וגמור עמי, בנות, להעביר הכול לטיפולכן. תשכחו שאני אמא שלכן ותתייחסו אלי כאל אורחת כבודה".

המשך קריאה "%s"

בייאוש קר נוקב, קבור עמוק בלבה כסכין מרושעת, בכובע וגלימה של מורים, בידה שרביט מנצחים קטן, צעדה העלמה מֶדוֹז במסדרונות הקרים שהוליכו לחדר המוזיקה. נערות בכל הגילים, ורודות מאוויר הבוקר ועולות על גדותיהן התרגשות עולצת מן הריצה לבית הספר בבוקר סתווי נאה, נחפזו, דילגו, רפרפו להן; מחדרי הכיתה החלולים עלה קשקוש מהיר של קולות; פעמון צלצל; קול צַפצופי קרא "מיוריאל". אחר כך עלתה מכיוון המדרגות הלמות אדירה של טוק-טוק, טוק-טוק. מישהי שמטה את משקולות-הספורט שלה.

המורה לטבע עצרה את העלמה מֶדוֹז.

"בו-קר טוב" קראה אליה בניגון מתמשך של מתיקות מעושה. "נכון שקָר? כאילו כבר חו-רף".

העלמה מֶדוֹז, הסָכין חבוק בידה, הביטה במשטמה במורה לטבע. כל דבר ודבר בה היה מתוק, חיוור, כמו דבש. לא היית מופתע לגלות דבורה לכודה בסבך שערה הצהוב.

"זה די צורב", אמרה העלמה מֶדוֹז בעגמה.

השנייה חייכה את חיוך נופת-הצופים שלה.

המשך קריאה "%s"